איך לעזור לילדים בתקופה של מעברים ושינויים- וובינר מרתק וחד פעמי שבו אני מארחת את שרון קסטן שפירא

שלום לכולכם,

תחת "חובת ההתחדשות" לקראת השנה החדשה, ומתוך רצון עז לחדש לכם, ולהביא לכם תכנים מעניינים,

שיביאו לכם תועלת רבה אני מאד מאד מתרגשת להזמין אתכם לוובינר הראשון שלי!!!

הנושא, אין לי ספק, יעניין כל הורה לילדים צעירים, בגילאי גן ובית ספר.

פה אני גם זקוקה לעזרתכם.

מדובר באמת בתוכן איכותי ומרתק, ובהזדמנות חד פעמית, כיוון שהוובינר יועבר בשידור חי! אעריך מאד אם תעביר מייל זה הלאה, להורים נוספים שיש להם ילדים בגילאים הרלוונטים, כדי שיצטרפו אלינו גם הם לשיחה מרתקת זו.

אתם מוזמנים גם לעשות שיתוף לפייסבוק שלכם.


נושא הוובינר:



איך לעזור לילד להסתגל לשינויים משמעותיים בלי התפרצויות זעם ובכי, בלי מחלות, ובלי התנהגות קיצונית.



בזמנים של מעברים ושינויים כשהכל יוצא מאיזון, נפגמת השיגרה ויש חוסר וודאות בבית ובראש.

אנחנו חשים מבולבלים, מהססים ולא בטוחים. הילדים מרגישים וחווים את המצב הזה בעוצמות אפילו גבוהות יותר,

וגם הם מתבלבלים, ומתקשים לנהל סדר יום ברור.

במצב כזה נוכל לראות אצלם התנהגויות קיצוניות כמו התקפי בכי או זעם, קשיים בשינה, ותלות מועצמת במבוגרים שבסביבתם עד כדי מחלות חום ואחרות.



איך בכל זאת נוכל אנחנו ההורים, לשמור על יציבות, ביטחון ובריאות בתקופה מאתגרת זו?

בוובינר מרתק וחד פעמי נדבר אנכי, ורד טילן, הומיאופתית קלאסית, מומחית ברפואה טבעית לילדים,

ושרון קסטן שפירא play therapist, מומחית לטיפול רגשי בילדים בשילוב הדרכת הורים

על:

·        מה מגדיר מעברים ושינויים בחייו של ילד?
·        מהם שלושת הפרמטרים העיקריים שיש להביא בחשבון כמשפיעים ביותר על הילד בהסתגלות     למעבר?
·        האם וכיצד מעבר משפיע על הילד מבחינה בריאותית?
·        איך נזהה מתי הילד זקוק לעזרתינו?
·        מהם הסממנים או הרמזים שיכולים לעזור לנו כהורים בזיהוי הקושי של הילד?
·        איך אנחנו כהורים יכולים להשפיע ולעזור לילד להתמודד ביתר קלות עם המעבר?

הוובינר יועבר בשידור חי.

ההשתתפות בו אינה כרוכה בתשלום (!)

כל שעליכם לעשות הוא להירשם בקישור הבא, ומייד תקבלו לתיבת המייל קישור נוסף עם גישה ישירה להרצאה.

הנה הקישור לרישום לוובינר:

http://homeopathy.mypages.co.il/pages/3418

מתי כל זה קורה?

ביום שני, ה-3.10.11 בשעה 21:00

איפה?

אצלכם בבית, במקום שהכי נוח לכם, עם או בלי כוס קפה.

כמה זה עולה?

אדגיש שוב, ההשתתפות בוובינר הינה ללא תשלום!

הנה שוב הקישור:

http://homeopathy.mypages.co.il/pages/3418


להשתמע,

ורד 

שנה טובה לכולכם. כל שנבקש- לו יהי!

אני כותבת את הפוסט של היום בהרגשה חגיגית. תחילתה של שנה חדשה הוא משהו מיוחד. אתה לא צריך להיות ילד בגן כדי להרגיש את ההתרגשות הזו, של משהו חדש. זה פשוט נמצא באויר ובכל מקום.

למשל, בחנות הנעליים השבוע הייתה אמא שקנתה לילדות שלה נעליים חגיגיות לחג, וגם אנחנו, בבית- בודקים בארונות שלכולם יש משהו חגיגי מספיק ללבוש בערב החג או שאולי צריך לקנות משהו חדש. 

התחלה חדשה טומנת בחובה ים של רגשות ותחושות.

אתה אמנם כבר כל כולך בתוך ההתרגשות החדשה, אך עדיין אתה יכול לחוש שאריות מרירות של מה שהיה קודם ונגמר, ובאותה העת לחוש גם את טעמה המתקתק של ההתרגשות לקראת הבאות.

זה כמו להגיע ביום הראשון למקום עבודה חדש, כשאתה לא מכיר אף אחד, נבוך, מהסס, ויחד עם זאת מלא ציפייה, התרגשות ותקוות חדשות.

את אותה תחושה בדיוק מרגיש ילד שנכנס בפעם הראשונה לגן חדש, לחדר או לכיתה שמלאה בילדים חדשים שהוא עדיין לא מכיר.

ערב רב של רגשות. בלבול, מועקה, שמחה, התרגשות, ציפייה, געגוע. הכל שם. באחד הפוסטים הקודמים שלי דיברתי על איך מעברים מהסוג הזה יכולים להשפיע על הבריאות שלנו ושל ילדינו. למי שלא קרא, מומלץ להיכנס לקישור הבא, לקרוא, וגם להגיב.

http://veredtilanblog.blogspot.com/2011/09/blog-post.html

עבורי, ראש השנה מייצג את כל מה שיש בהתחלה חדשה. ראש השנה הוא חג משאלות הלב. ראש השנה הוא חג התקווה.  

ראש השנה הוא הזדמנות לכל אחד ואחת לבדוק את מעשיו, את חייו,
ולחשוב- מה טוב לי בחיים שלי, על מה אני מוקיר תודה, ואת מה הייתי רוצה לשנות ולשפר.

זיכרו תמיד, שהכוח ליצור את החיים שהייתם רוצים שיהיו לכם נמצא אך ורק אצלכם! ולעולם תקבלו את מה שאתם חושבים ומאמינים בו.

אם אתם חיים למשל בתחושה, שהכול אצלכם הולך קשה, תת המודע שלכם מבין שאצלכם הכול הולך קשה, וזה מה שתמשיכו לפגוש שוב ושוב. כוח החיות יכוון אתכם שוב ושוב לסיטואציות שיאמתו את התחושה הפנימית הזו, ואכן, תמיד הכול יילך לכם קשה.

אם מישהי חיה בתחושה שכול הגברים הטובים תפוסים, או שלא הולך לה בזוגיות, זה מה שתת המודע שלה יבין, ולעולם היא תפגוש מערכות יחסים שהן אכן בלתי אפשריות עבורה, והיא תחזור ותתאהב ב"מה שאי אפשר" (מכירים את השיר ההוא של יהודית רביץ?).

אנחנו לא יכולים לחיות בפער בין מה שאנחנו חושבים ומאמינים בו, לבין מה שנפגוש. לעולם יכוון אותנו כוח החיות לסיטואציות שיאמתו את מה שאנחנו מאמינים שהוא הדבר הנכון והאמיתי.

כאשר תשמע ברבים תקיעת השופר, יהיה זה זמן להתבוננות פנימה- מה יש לי? על מה אני מוקיר תודה? מה הייתי רוצה לשנות? וזה יהיה זמן מעולה לקבלת ההחלטה- שאני מתחיל שינוי, שאני רוצה ויכול אחרת, שהכול תלוי בי, ואני יכול להפוך את חיי לנס של משמעות ושמחה.

שתהיה השנה הבאה עלינו לטובה, מתוקה כדבש.

שיישאו עצינו פריים ושדותינו ירוו מים.       

שיהמה ביתנו אדם, ויהא צעדנו איתן.

שתחל שנה וברכותיה.

והרי חידה- מה בין מטוס, תפוח ו-40?

אומרים שלעולם אל לך לשאול אישה בת כמה היא. לי אין בעיה ששואלים אותי בת כמה אני. למעשה, אני אומרת בת כמה אני גם בלי שישאלו אותי.

אתמול מלאו לי 40! כן כן. 40! איזה גיל זה 40, אה? תמיד פחדתי מהיום הזה, שאהיה בת 40. תמיד זה היה נראה לי גדול כזה, מבוגר... עכשיו, כולם אומרים ש-40 זה ה-30 החדש. מה אני אגיד לכם? זה נכון שנשים בנות 40 עדיין מאד מקפידות להיראות בנות 30. זה גם נכון שאנחנו עדיין מעיזות ללדת בגיל הזה, לפתח קריירה, לעשות שינוי בקריירה, ללכת ללמוד משהו חדש. אז אולי זה נכון. אבל בכל זאת. 40 שנה שאני כבר מסתובבת על הכדור הזה! 40 שנה!

ואתם יודעים מה? 40 זה בכלל לא כמו 30. 40,  זה לא סתם גיל. יש לו, למספר הזה,  משמעות מאד עמוקה.

ביהדות, המספר 40 מופיע פעמים רבות בהקשר של תהליך הבשלה, של השלמת תהליך:

v    משה עלה להר סיני לארבעים יום וארבעים לילה "ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר. ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד')- עד שאלוהים החליט שהוא והעם מוכנים ובשלים כבר לקבל את התורה

v    נוח ישב בתיבה שלו ארבעים יום וארבעים לילה "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" (בראשית פרק ז')- עד שהקדוש ברוך הוא הצליח לעשות פה חזרה קצת סדר

v    גוליית חיכה לעימות 40 יום "וייגש הפלשתי השכם והערב ויתייצב ארבעים יום" (שמואל א פרק יז')- עד שבא דויד וקלע לו בול בפוני

v    בתקופת השופטים כתוב שלוש פעמים "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"

v    משה הוביל את בני ישראל במדבר ארבעים שנה- עד שהגיע דור שהיה משוחרר מנטלית מהעבדות והיה בשל לחיי עצמאות ולקיחת אחריות

v    ארבעים שבועות לוקח להשלים היריון (40 לחלק ל-4 שבועות שיש בחודש= חודשים10. אז למה תמיד אומרים לנו שהיריון זה תשעה חודשים???)

v    ארבעים ימי תשובה מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים- עד שהאדם מסיים את תהליך החפירה הפנימי.

אני חושבת שהבנתם את הפרינציפ, וגם השתכנעתם, שה-40 הזה זה לא צחוק, ויש פה עניין רציני, ואני שואלת, איך זה קרה לי? או נכון יותר- מתי זה קרה, שנהייתי בת 40? בהרבה מאד מובנים, בפנים זה מרגיש לי כמו 16, או 24, ואני מסתכלת על עצמי, ולא מאמינה שזו אני.

מצד שני, אני יכולה בקלות להתחבר גם למקום של השלמת תהליך, של הבשלה. אני נמצאת בתהליך התפתחותי מאד משמעותי ועמוק, מבינה ברמה העמוקה ביותר את המקום שאני עומדת בו היום, יודעת מי אני, במה אני מאמינה, ומה אני רוצה להמשך, ומסוגלת להביא מזה גם לאחרים, לטפל ולסייע, להדריך ולתמוך.

אז בלי להתבלבל, לקחתי את החגיגה הזו צעד אחד קדימה, ונסעתי לי לא פחות ולא יותר- לעיר הגדולה.

לא, לא לתל אביב. לעיר ה- גדולה. לניו יורק.

כן כן, ממש עכשיו אני פה, נוגסת ב"תפוח הגדול" בתאוות חיים אין סופית.

ובמסגרת החגיגה הפרטית שלי, אני מאחלת לכולכם, ובעקר לכולכן- שתהנו מעצמכן, שתפרגנו לעצמכן, שתאהבו את עצמכן, וגם את כל מי שנמצא סביבכן. זה יחזור אליכן במנות גדושות. מבטיחה!

איך משפיעים מעברים כמו כניסה לכיתה א' או לגן חדש על בריאות הילדים?

החופש הגדול. עשרה חודשים אני מחכה לו- כול שנה מחדש. בדיוק כמו אז, כשהייתי ילדה בעצמי.

אין השכמות, אין לחץ של בוקר, אין הסעות, אין חוגים, אין רכישות אין סופיות של השלמות ציוד, אין הקפצות מ/אל חברות. זו הורדה לא של הילוך אחד, אלא מעבר ל parking. יש משהו בשקט הזה, שעושה לי כול שנה מחדש רצון שככה זה יהיה כול הזמן. שלא תחשבו חלילה שגן עדן זה פה. אנחנו לא איזו משפחה אידילית שבה הכול וורוד. גם אצלנו יש ימים של עצבים, מריבות אין סופיות וצעקות. אבל בואו נודה על האמת- גם בימי בית ספר יש את זה...

החופש הזה בא אל קיצו, ואנחנו חוזרים לשגרת אטרף יום-יומית.

ו- (!) הילדה הקטנה שלי עלתה ביום חמישי לכתה א'.

זה החזיר אותי באחת לתמונות שחקוקות אצלי בראש מהזמן ההוא, שבו הייתי אני בדיוק כמוה.  אני זוכרת את עצמי יושבת וצובעת בצבע פנדה וורוד את האות ו' (האות הראשונה בשם שלי והאות הראשונה במילה 'ורוד'), ומצרפת אותה לאותיות של ילדים אחרים לכתובת "שלום כתה א' ".

לכל אחד בוודאי חקוקה בראש לפחות תמונה אחת מאז, מכתה א' והעובדה הזו מרמזת על גודלו והשפעתו של המאורע על חיינו.

כשאנחנו חווים חוויות חזקות, בין אם הן חיוביות ובין אם הן שליליות, המפגש עם החוויה מטלטל את נפשנו הרגילה בשיגרה. אנחנו יוצאים מהשיגרה, חווים משהו חדש, עוברים משהו אחר ממה שאנחנו מורגלים בו ביום יום.

כשילד נכנס למסגרת חדשה, כוח החיות שלו צריך לעשות כל מיני פעולות, כדי שהטלטלה הזו לא תייצר מחלה. במילה 'מחלה', אני לא מתכוונת למצב שבו החום עולה, או שיש דלקת באוזן או בגרון, וגם לא לשום הדבקות בווירוס כזה או חזר. אלה אינם אלא סימפטומים בלבד, ואינם המחלה האמיתית. מחלה אמיתית היא מצב, שבו כוח החיות של הילד חלש, ואין לו יכולת להתגבר על ווירוסים, חיידקים או כניסה לכתה א'.

ילדים בדרך כלל חולים יותר בתחילת שנה, וזה מסתדר בהמשך השנה, למרות שוירוסים וחיידקים יש בגן ובכיתה כול השנה.              פה טמון ה"סוד".

הסיבה לזה שהם חולים יותר בתחילת השנה היא השינוי, הטלטלה אותה הזכרתי קודם. הטלטלה הזו מציבה את כוח החיות מול מציאות חדשה, משתנה, שיש ללמוד אותה, להתרגל ולהסתגל אליה.

הדבר החשוב ביותר שאנחנו ההורים צריכים להבין הוא, שכשיש לילד חום,

או שהתפתחה דלקת, זה אומר שהגוף שלו מנסה להסתגל למצב חדש, או להתגבר על שינוי משמעותי שהתרחש. אין מדובר במחלה, אלא בעבודה פנימית שהגוף עושה, כדי לשמור על הילד שלנו במצב של בריאות תקינה. ואם זו הדרך של הגוף לעזור לעצמו, הכי טוב שלא נתערב, שלא נפריע לו, ושנאפשר לו לעשות את העבודה. אנחנו נתערב רק במידה וכוח החיות לא מצליח לעשות את העבודה בעצמו.

מניסיוני אני יכולה לומר, שפרט למקרים מאד קיצוניים, רוב הילדים חזקים מספיק כדי להתגבר לבד, גם אם מדובר ביומיים- שלושה של אי נוחות והרגשה לא טובה.

אם יש צורך להתערב ולעזור לגוף להתמודד, אפשר לפנות להומיאופת קלאסי, שיתאים לילד רמדי (תרופה הומיאופתית) שמתאימה לו באופן אישי, אשר תמריץ את כוחות הריפוי הטבעיים של הגוף. ואם גם זה לא עזר, אז נוכל לפנות לתרופות מערביות לצורך דיכוי הסימפטומים.

שתהיה שנה מוצלחת ובריאה לכם ולכל בית ישראל,

ורד

איך תדעו אם לגוף שלכם יש יכולת להתגבר על מחלות?

השבוע אני לוקחת אתכם למסע דימיוני בזמן. נחזור יחד אחורה איזה 30-35 שנים, לימים בהם הייתי ילדה. (איך זה קרה , שעברו מאז כל כך הרבה שנים? עמוק בפנים זה מרגיש ממש כמו אז, וכאילו זה היה לפני שנה או שנתיים).

כשהייתי ילדה, אמא שלי תמיד מאד שמחה שאני "ילדה בריאה". לא נדבקתי במחלות ילדים, וכשביקר אותי וירוס, לא הייתי מעלה חום.

גם אם הייתי שבוע במיטה, מרגישה ממש רע, חום-   לא היה לי. העובדה הזו גרמה לכל ה"דודות" לדפוק על שולחן העץ בסלון ולהגיד "טפו טפו טפו".

אף אחד לא הבין אז, שבעצם ההיפך הוא הנכון, וחוסר היכולת להעלות חום רמזה למעשה על כוח חיות מאד חלש. ( רק כדי ליישר קו עם המונחים- כוח חיות הוא אותו כוח פנימי, אותה אנרגיה פנימית, שדוחפת אותנו לחיות. ששומרת עלינו במקסימום בריאות אפשרית בכל מצב נתון).

ואז, כמו שאומרים בסיפורים- "ביום בהיר אחד", כשהייתי בת 13, אכלתי שתי בננות. נו, באמת? להטריד אתכם בפוסט שלם בגלל שהתחשק לי באיזה יום לאכול שתי בננות??? תסמכו עליי שיש פה פאנץ'. תמשיכו לקרוא....

אכלתי שתי בננות, ופיתחתי תגובה אלרגית מאד חריפה. שוק אנפילקטי, למי שמכיר. לא כל כך חשוב מה זה אומר, מה שחשוב זה, שאני כאן היום בזכות זה שביצעו בי אז טיפול החייאה. ומה שחשוב לכם בסיפור הזה, מעבר לסיפור המעניין זו ההבנה של מה זה כוח חיות חלש. זה לא משנה מה היה בבננות שאכלתי. אולי זה היה ריסוס, או הורמונים, או סתם בננה תמימה. מה שחשוב הוא, שנכנס לגוף שלי איזה חומר שלא היה לי טוב, ולכוח החיות שלי לא הייתה יכולת להתמודד איתו. אלרגיה יש להרבה אנשים. אבל מאלרגיה שמתבטאת בפריחה, גירוד ואי נוחות ועד לתגובה כל כך חריפה שכמעט והסתיימה במוות, הדרך מאד ארוכה. אבל, כשכוח החיות חלש, אין לו את היכולת להגיב, להתמודד, לשמור את האדם במקסימום בריאות אפשרית.

כשנכנס לגוף שלנו פולש זר- וירוס או חיידק, כוח החיות שלנו מבצע כל מיני פעולות כדי להתגבר עליו, ולהחזיר את האדם לבריאות. אנחנו לא רואים את מה שכוח החיות עושה בפנים, בתוך הגוף. מה שאנחנו כן רואים, זה את תוצרי העבודה שלו. אנחנו רואים אותם בצורת סימפטומים- חום, דלקת, נפיחות, כאב. רובינו מתוכנתים לתרגם את הסימפטומים האלה למילה "מחלה", וממהרים לקחת תרופות כדי לסלק את הסימפטומים האלה. אנחנו לא מבינים, שבעצם הסימפטומים האלה מצביעים על יכולתו של כוח החיות לעבוד, להתמודד, להלחם בפולש...

ובחזרה לימינו- השבועיים הראשונים של חודש אוגוסט היו מאד מאתגרים בשבילי. רצף לא צפוי ובלתי פוסק של תקלות והתמודדויות יום-יומיות. הלחץ היה רב, וכפי שצפוי במצבים כאלה, הם הסתיימו בזה שחליתי. גרון נפוח, כאב, ו...כן- עלה לי החום!

כל מי ששמע שהייתי חולה, מייד אמר לי, שיש לו הומיאופתית מצויינת להמליץ לי עליה....

זה קוריוז מאד נחמד, אם לא מבינים את לב ליבו של העניין.

ועכשיו אעבור לאותיות מודגשות:

ההומיאופתיה לא עוסקת במניעת מחלות. למעשה, היא בכלל לא עוסקת במחלות. היא עוסקת באדם החולה, וליתר דיוק- ביכולת שלו או באי היכולת שלו- להתגבר בכוחות עצמו על מחלתו.

הרבה אנשים לא הבינו למה לי לשכב במיטה שבוע ימים, במקום לקחת קצת אנטיביוטיקה, משככי כאבים ומורידי חום, ולעמוד על הרגליים ביום שלמחרת? לחזור לעבודה, לתפקוד "נורמלי".

זה לא שהיה לי כייף או נעים להיות חולה. אבל, כשמבינים שהחום הזה מרמז על זה שבעצם אני יותר בריאה ממה שהייתי אז, בתור ילדה שלא היה לגוף שלה יכולת להתמודד, מבינים שכל מה שצריך לעשות במקרה כזה זה לא להתערב, ולתת לגוף לעשות את העבודה. וכדאי לא לשכוח לשמוח שהוא יכול לעשות אותה.

מחכה לתגובות ולשאלות שלכם בתיבה למטה.

בריאות שלימה,

ורד.

לחסן או לא?

התחלתי ללמוד הומיאופתיה ממש עם תחילתו של ההריון הראשון שלי. עבדתי אז כסוכנת נסיעות במשרד קטן אך איכותי מאד, שנתן שירות בעיקר לבעלי עסקים מהעשירון העליון.

האוכלוסייה הזו לא כל כך נוסעת לנופשונים בתורכיה או יוון. במקום זה הם רוצים שתסדרי להם מקום על טיסה לסן פרנסיסקו במחלקה ראשונה כשהם כבר באוטו בדרך לשדה, או שתוציאי אותם מאיזה חור בסין לפגישה בפראג ומשם ישירות לבואנוס איירס, בלי לבזבז זמן מיותר בשדות תעופה, וכשכל המטוסים מלאים לגמרי.  אין לך אופציה להגיד להם שאין מקום במטוס, או שהשעה כבר 9 בערב, ואת בבית וכל משרדי חברות התעופה סגורים, והימים ימי אמצע שנות ה-90, ועדיין אין לך בבית לא מחשב, לא לפ-טופ ובטח לא אייפון. בקושי טלפון סלולרי מקרטע.

בוא נגיד, ששקט נפשי אין במצב הזה. יותר קרוב לפקעת עצבים שאין לה רגע אחד של מנוחה.

ואני בהיריון. כולם מסביב אמרו לי להירגע, כי להיות עצבנית בהיריון זה לא טוב לתינוק. נו, יופי. לך תגיד את זה ללקוח בסדר גודל של סטף וורטהיימר.

בשנה השנייה ללימודים קיבלתי לזה גם סימוכין אקדמיים. למדתי את התיאוריה האומרת, שאמא ועובר הם אחד. מה שקורה לאמא קורה גם לעובר שלה, ואי אפשר להפריד ביניהם. כשהגעתי לשלב הזה בלימודים, כבר הייתי עם קילומטראז' של פרקטיקה.

התינוקת שלי הייתה מראה מושלמת למצב הרגשי שהייתי בו בהיריון. היא בכתה בלי סוף, לקח לנו שעות להרדים אותה, כשכבר נרדמה, היינו מפסיקים לנשום מפחד שתתעורר למשמע האויר הננשף החוצה מפינו.

כשהייתה בת חודשיים לקחנו אותה לטיפול הומיאופתי. השינוי לא אחר לבוא, ויומיים אחרי שהתחלנו את הטיפול פתאום יכולנו לערסל אותה, להרגיע אותה בחיבוק.

כשהייתה בת שנה, התחלנו לחסן אותה בצורה מדורגת, על פי  כללים שלמדנו מראש.  

אחרי החיסון נגד פוליו, היא בכתה יום שלם כמעט ללא הפסקה. בימים שלאחר מכן הרגשנו שהחיסון ממש זרק אותה אחורה, לימים שלפני הטיפול ההומיאופתי.

הייתי אובדת עצות. מצד אחד, הרופא בקופת חולים מפעיל עליי לחץ לא נורמלי, שואל אותי אם אני רוצה שלילדה שלי יהיה פוליו (כאילו, דא?), ומצד שני, אני רואה את הילדה שלי, ומבינה שמשהו לא טוב קורה. וגם קצת ידע כבר היה שם, על הסיכון שיש בחיסונים, ועל כך שילדים שיש להם את הרגישות עלולים לפתח תופעות קשות אפילו עד כדי אוטיזם. מה עושים?

יצרתי קשר עם רופא הומיאופת ואמרתי לו : "שלום ד"ר .... כך וכך המצב של הילדה שלי....אני פונה אליך ולא אל המורים שלי, כי את התשובה שלהם אני יודעת מראש. אני רוצה לשמוע ממך, כיוון שאתה מחזיק בשני הכובעים- מה לעשות?"

והוא, ענה לי חד משמעית- "לא לתת לילדה את המנה השנייה".

הילדות שנולדו בהמשך כבר לא חוסנו בכלל, כי מאז כבר צברתי ידע נוסף בנושא, ראיתי ושמעתי על כל כך הרבה מקרים, עד שבשבילי הפחד מהחיסון היה גדול יותר מהפחד לא לחסן.

הדילמה אם לחסן או לא עלתה אצלנו בבית כל פעם מחדש. הדרך שלנו הייתה

 לחקור וללמוד על כל אחת 

מהמחלות- איך נדבקים, מה אפשרויות הטיפול.

מנגד, היינו לומדים על כל חיסון וחיסון האם יש בו סכנה ומהי.  

ככה קיבלנו החלטות. לא על פי מה שעושה הרוב ואפילו לא בגלל שככה הרופא אמר. העדפנו לקבל החלטה מושכלת, מתוך למידה וחקר של הנושא.

אתם מוזמנים להגיב ולכתוב איך זה אצלכם בתיבת התגובות למטה.

בריאות שלימה,

ורד.

איך אתם רואים את התפקיד שלכם כהורים?

לפני 11 שנים הפכתי לאמא. זה היה השינוי הכי משמעותי שהתרחש בחיי. לא רק ברמה הפרקטית- של ניהול חיים כשפתאום מישהו אחר מקבל קדימות בסולם העדיפויות. אלא בעקר ברמה המחשבתית, ההתפתחותית שלי כאדם. זה בא לי במקביל וביחד עם לימודי ההומיאופתיה, והחיבור של שני הדברים האלה לקח אותי מתוך עולם אחד, והעביר אותי אל עולם חדש לגמרי, שבו נפרשו בפניי דברים חדשים, מחשבות חדשות, תפישות שהיו חדשות לי ועמוקות כל כך, כאלה שכמותן לא הכרתי קודם.

לפני שהפכתי לאם, בכלל לא היו לי מחשבות על איזו מין אמא אני אהיה. לא חשבתי על התפקיד הזה, ההורי. 

הבנתי, כמו כולם, שלהיות הורה זה אחד מהדברים החשובים ביותר בחיים והייתה לי תחושת אחריות מאד גדולה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

הייתי כמו כל ההורים, שאוהבים את הילדים שלהם, ומוכנים להשקיע בהם מזמנם, ממרצם ומכספם.  
תפקיד ההורה, מעבר ללתת חום ואהבה, לא היה לא מוגדר ולא כתוב בשום מקום.

העניין הוא,  שתפקיד ההורה הוא תפקיד לא פחות מהותי מתפקיד ראש ממשלה. הרי כל אמא, היא ראש הממשלה של הבית שלה והאחריות שלנו כלפי בני המשפחה שלנו היא לא פחותה בכלום מהאחריות של ראש הממשלה או בכירים אחרים כלפינו, העם. 
אתם יכולים לדמיין מצב שבו ראש הממשלה  נכנס לתפקיד בלי שתהיה לו הגדרה ברורה של מה שנדרש ממנו?

להקים משפחה זה ליצור מערכת לכל דבר. כמו כל מערכת אחרת. בהתחלה, לפני הזוגיות, היינו  פרטים נפרדים. הפכנו לשניים שמאוחדים סביב עניין מסויים, ויחד יצרנו מערכת. למדנו והבנו, שכדי שהמערכת הזו תוכל לפעול בצורה תקינה, אנחנו צריכים להסתכל עליה כעל מערכת. לסגל ראייה מערכתית.

                                                                                                                    לפתח חשיבה מערכתית ובתוך זה לאפשר לכל אחד מבני המשפחה להתפתח וללכת בדרכו.

כמו בכל מערכת זה יש את זה שמוביל אותה.  שיודע לאן הולכים ולאן רוצים להגיע. עם הזמן התברר לי  שלהוביל את המערכת הזו זה ממש לא עניין של מה בכך. כי אחרי בחירת המטרה צריך גם לבנות את הדרך להשגתה. כשאנחנו לוקחים על עצמנו תפקיד מסויים, ובוחרים מטרה מסויימת, איש לא ישיג אותה עבורינו. יש צורך לעבוד, לפעמים אפילו לעבוד קשה מאד, כדי ליישם את הבחירה הזו הלכה למעשה. אחרת, כל הרעיונות שלנו יישארו בגדר פנטזיה.

הבנתי, שהתפקיד המרכזי  שלי כאמא הוא לדאוג שהילדות שלי יתפתחו. לא בדרך שלי, או בדרך של אמא שלי, אלא בדרכן שלהן, הייחודית להן. הילדות האלה יגדלו, ובבוא העת ייצאו לדרכן העצמאית. לכן, אני צריכה לחזק את החוזקות שלהן, את הקו הפרטי של כול אחת מהן,  שמעיד על משהו נסתר, שאולי עכשיו, כשהוא קטן- הוא עדיין נסתר מעינינו, אבל בבוא היום ייחשף ויתגלה במלוא עוצמתו, אם רק נאפשר להן את זה- אבא שלהן ואני.

המשך יבוא, ובינתיים, אשמח לתגובות, ממש כאן, בתיבת התגובות למטה.