עזרה ראשונה לקיץ

לפני כשבועיים התארחתי בשידור חי בתכנית הטלויזיה האינטרנטית של קולגה-
גלית גולדנברג אורן.

גלית מפתחת משחקי חשיבה ויצירתיות אצל ילדים, ובתכנית שבה התארחתי
דיברנו על הקיץ.

מהצד שלה- על רעיונות נפלאים להפעלות ומשחקי קיץ לילדים,

ומהצד שלי-
נתתי כל מיני טיפים מעולים וחשובים בנושא

"עזרה ראשונה לקיץ".

עקיצות, חבלות, הכלור בבריכה

ועוד כל מיני.

אילו תרופות הומיאופתיות כדאי לכם להחזיק בבית בערכת עזרה ראשונה,

ואיך משתמשים בהן.

לפניכם הקלטה של השידור,

לשימושכם.

אם יש לכם שאלות-

אני כאן-
בתיבת התגובות למטה.


לצפייה בשידור הכנסו לקישור

רוצים קיצורי דרך ועדיין לקצור את התוצאות הרצויות?

לפני שמתחילים, הנחיות לקורא הישר : 

כשאני כותבת בכתב נטוי,  זהו ציטוט מתוך ספרו הנהדר של סטיבן קובי.

בין הציטוטים שזורים ההקשרים שרצים אצלי בראש כשאני קוראת אותם. 


מקווה שתתחברו ל"חוטים" שלי.

לאורך חייו של אדם יש שלבים עוקבים של צמיחה והתפתחות. התינוק לומד להתהפך, לשבת , לזחול ואחר כך ללכת ולרוץ. כל שלב חשוב ונמשך פרק זמן מסויים. אין לפסוח על שלב מן השלבים האלה.

והוא הדין בכל מעברי החיים, בכל תחומי ההתפתחות, בין שאדם לומד לנגן בפסנתר, ובין שהוא לומד איך לתקשר היטב עם חבר לעבודה....

הוא הדין גם בתחום הבריאות.

במה שנוגע לתחום הפיסיקלי, אנו מכירים בעובדה זו ומקבלים את עקרון התהליך.

אבל קשה לנו לגלות אותה הבנה בכל הנוגע לתחומי הרגש, ליחסי אנוש ואפילו לתחום האופי האישי..

להורים קשה לראות את הילד שלהם סובל כשהוא מעלה חום, או שיש פריחה או לשמוע אותו משתעל. מבחינת מרבית ההורים, הדבר הכי נכון שצריך לעשות זה לסיים את הסבל כאן ועכשיו. הם לא חושבים במונחים של מה זה עושה לכוח החיות של הילד לטווח הרחוק, ורובם באמת גם לא יודעים את המשמעות, כיוון שהרגילו אותם לחשוב שחום זה מסוכן, או שהדלקת עלולה להסתבך, ובעקר, הפחידו אותם מאד!

משום כך אנחנו מבקשים לעיתים קיצורי דרך, מצפים לפסוח על אי אילו שלבים חיוניים כדי לחסוך בזמן ובמאמץ, ועם זאת אנחנו רוצים לקצור את התוצאות הרצויות...

הורים נותנים לילד תרופה שמדכאת את הסימפטומים, כי זה מה שהרופא אמר, ובכלל, אנחנו בעידן כזה, שאין בו סבלנות לתהליכים ולעניינים.
רוצים את הכול כאן, עכשיו ומייד.
אבל הם מאד מתוסכלים כאשר הילד שוב ושוב חולה, שוב ושוב הוא מחסיר ימי גן או לימודים, ושוב ושוב הם נאלצים להחסיר ימי עבודה. 
שלא לדבר על הדאגה האין סופית שמלווה את כל העניין הזה.

מה יקרה אם ננסה לקצר את דרכו של תהליך טבעי בצמיחתנו ובהתפתחותנו?...

....אי אפשר לפגוע בתהליך ההתפתחות הזה, להתעלם ממנו או לקצרו. הדבר נוגד את דרך הטבע.

ה"יצרן" שלנו צייד אותנו בכל המנגנונים הדרושים כדי להתגבר על גורמי תחלואה.
המנגנונים האלה יודעים לעשות היטב את העבודה.
ל"טבע" יש את הדרך שלו להתגבר על גורמי התחלואה האלה.
החום, הדלקת והשיעול, הם חלק מהדרך, מהתהליך הזה. התנגדות לזה היא התנגדות לטבע.

התנגדות כזו מייצרת בדיוק את התוצאה ההפוכה שאליה ההורים שואפים.
היא אמנם מדכאת באותו רגע את הסימפטום, אבל הדבר האחרון שהיא עושה זה ליצור בריאות.
להיפך. היא מחלישה את מנגנוני ההגנה הטבעיים, מחלישה את כוח החיות, ולמעשה מעמידה את הילד בעמדת נחיתות בפעם הבאה שיפגוש גורם מחליש.

אם אני נמצא ברמה שתיים מתוך עשר בכל תחום שהוא, ורוצה להתקדם לרמה חמש, אני מוכרח להתקדם תחילה לרמה שלוש.

אם הילד כבר קיבל אי אילו תרופות בחיים שלו, דהיינו, הסימפטומים שהוא הוציא דוכאו, ועכשיו גמלה בלב הוריו ההחלטה שהגיע הזמן לאפשר לו ריפוי אמיתי ובריאות של ממש, הם לא יוכלו להשיג את הבריאות הזו ב"הוקוס פוקוס".
לא ניתן יהיה לקפוץ מרמה שתיים לרמה עשר או חמש, בלי לעבור את התהליך.
להתקדם שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד.

לפגוש מפעם לפעם איזו מחלת חום, או הקאה, או שלשול או התקררות.
ולא יהיה מנוס, אלא לאפשר לגוף להשלים את התהליך הזה, כי אלה הם הדברים שמחזקים את כוח החיות, ומאפשרים התקדמות לעבר הבריאות.

אם יש לכם ספק, שאלה, תהייה, הארה- אשמח שתשתפו אותי באמצעות תיבת התגובות

אין קיצורי דרך

את ההשראה לפוסט שאני כותבת היום, שאבתי מתוך ספר חזק מאד שאני קוראת בימים אלה.

זהו רב מכר שנכתב על ידי סטיבן קובי, והוא נקרא " שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

הספר מציע דרך לפתרון בעיות אישיות ומקצועיות, כיצד להסתגל לשינויים, וכיצד לסגל תבונה וכוח כדי לנצל הזדמנויות שהשינויים האלה פותחים בפנינו.

אני קוראת המון ספרים בתחום הזה בשנים האחרונות, וליד המיטה יש לי מרקר, שאיתו אני מסמנת משפטים שהם חזקים במיוחד בעיניי. מוכרחה לספר לכם, שעם הספר הזה זה לא כל כך עובד לי, כי מהר מאד הבנתי, שאני צריכה לסמן כל משפט שלישי, או שני.

אז אני פשוט קוראת בו הלוך וחזור, נפעמת מעומקם של הדברים.

עד כה, כל מה שקראתי מתחבר לי באופן ישיר לתפישת העולם ההוליסטית שלי, ובפוסט הזה, שבוודאי יהיה ראשון בסדרה, אני אשתף אתכם בקטע קטן מתוך הספר.

וכך שואל סטיבן קובי:

האם חשבתם פעם מה היה קורה לו ניסה האיכר להכין את השדה ברגע האחרון? מה היה קורה אם היה שוכח לשתול באביב, היה מעביר את הקיץ בבטלה גמורה, ואחר כך בסתיו היה מנסה לתקן את הטעות, בתקווה שיהיו לו פירות שיוכל לקצור?

האם זה היה עובד לו?

השדה הוא מערכת טבעית. כדי שהשדה יניב פירות, כדי שהמערכת תעבוד, אין ברירה. יש לשלם את המחיר, לעבור את כל התהליך. רק הזורע יקצור.

אין קיצורי דרך.

גוף האדם, גם הוא מערכת טבעית, המושתתת על חוקי הקציר.

בטווח הקצר, במערכת מלאכותית כמו קופת חולים, אתה עשוי להסתדר.

אתה נוטל בעצמך, או נותן לילדך, את התרופות שהרופא מציע לך לבעיה (לכאורה) שעליה התלוננת. התרופה מסירה את הסימפטום, אתה לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, באופן זמני לא סובל, ומבחינתך- הבעיה נפתרה.

תרופות וקופת חולים הן טכניקה מהירה וקלה, המועילה בטווח הקצר.

את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מערכת יחסים כושלת (סטיבן קובי).

או במילים אחרות, במוקדם או במאוחר את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מחלה מורכבת יותר, עמוקה יותר וסבוכה יותר, שיש בה יותר סימפטומים, יותר אינטנסיביות ויותר סבל.

הפגיעה במערכת תהיה נרחבת יותר.

כמו בשדה, כך גם בנוגע לגוף שלנו, כדי שתהיה לו יכולת אמיתית להתגבר על מכשולים, צריך להכין אותו מראש. מההתחלה. עוד משלב הינקות, ואפילו קודם, מההיריון.

לבנות מערכת חיסון חזקה, לטפח כוח חיות חזק, ולא למהר להוריד חום, לדכא דלקת באוזן,  פריחה בעור, או לכרות את השקדים.

לכל אלה יש סיבה שבגללה הם הופיעו מלכתחילה.

במרבית המקרים כדאי פשוט לאפשר לגוף לעשות את העבודה, לשלם את המחיר של הסבל הזמני, ולהשלים את התהליך כולו.

אני משוכנע שיש אנשים, אשר גם לאחר שהבינו פתאום את המשמעות האמיתית של המצב, היו ממשיכים לשבת בשקט.....(סטיבן קובי)

רק הזורע יקצור. אין קיצורי דרך.

איפה אתם ממקמים את עצמכם? בקבוצת ה"ממשיכים לשבת בשקט", או בקבוצת ה"זורעים כדי לקצור"?