הפוסט הזה מוקדש באהבה לחברה מאד טובה שלי. אנחנו מכירות כבר מכתה א', ובמשך שנים רבות היינו כמו נשמה אחת שהתפצלה לשני גופים. השנים חלפו, וכל אחת בנתה לה חיים מלאים משלה, אבל נשארנו חברות, ואני מרגישה אליה אהבה עמוקה ורבה.
לפני כמה ימים נפגשנו (לצערי זה לא קורה מספיק) בבית קפה.
כבר בשלבים הראשונים של השיחה הבנתי, שאכתוב פוסט שקשור לשיחה שלנו. אבל אני בסדר. לא שמתי שום פרטים מזהים שלך, ואף אחד לא יודע שזו את. חוץ ממך, כמובן.
אמרת לי שאת אוהבת את צורת הכתיבה שלי, ושאני כותבת ממש טוב, אולי טוב יותר מהרבה כותבים שאת מכירה, אבל התוכן מעצבן אותך.
אמרת, שאת נסחפת לתוך הסיפורים שלי, שהם גורמים לך לרצות להמשיך לקרוא אותם, אבל אז, בשיא המתח, ממש שנייה לפני הפואנטה, בנקודת השיא, אני דוחפת שוב ושוב את ההומיאופתיה שלי. איך זה יכול להיות שכל מה שיש לי להגיד קשור בהומיאופתיה? אמרת, שלאדם יש תחומי עניין רבים, ולא ייתכן שלא משנה על מה מדברים איתו, כל נושא שבעולם, הוא מחבר בסופו של דבר להומיאופתיה. לא הכל זה הומיאופתיה. לא כל מה שקורה בעולם זו הומיאופתיה. ואת רוצה לדבר איתי ולשמוע ממני גם על דברים אחרים. את קוראת כדי להרגיש אותי, כדי לדעת מה עובר עליי, כי הכתיבה שלי אותנטית וקולחת, אבל כל מה שאני אומרת, משובח ככל שיהיה, נגמר בסוף בהומיאופתיה.
האמת, אהבתי את דברייך. הם לא הכעיסו אותי, או העציבו אותי. אפילו לא איכזבו אותי. הם דווקא נתנו לי אפשרות לחשוב, ולהסביר. ברגע הראשון, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה אולי להתנצל, או להצטדק. אבל אז הבנתי, שזה כל העניין. זה בלוג על הומיאופתיה, (זה, אגב, כתוב כבר בכותרת). כך, שכל מי שנכנס לכאן, מבין לאן הוא הגיע.
אני מאד שמחה שאת אוהבת את איך שאני כותבת. זה מחמיא מאד, מחזק, ונעים לדעת.
אבל אני רוצה להסביר לך, ולכל מי שקורא אותי, שאם אתם מחפשים איזו פואנטה, אז זו הפואנטה בדיוק.
הומיאופתיה אינה שיטת טיפול. הומיאופתיה היא הבנת העולם, היקום, בדרך הוליסטית, רחבה, שמחברת הכל להכל. זו ההבנה, ששום דבר אינו עומד כאן תלוי באויר, מנותק מהקשר. כמו שרשרת של גלגלי שיניים, כמו דומינו הבנוי מאין סוף חלקים, ככה היקום שאנחנו חיים בו. גלגל אחד זז ומסתובב אי שם, וגורם לבא אחריו להסתובב, שגורם לבא אחריו, ולבא אחריו, וכך לאורך ולרוחב ולעומק ולכל הכיוונים. לכל דבר שקורה פה ישנה סיבה, יש איזה כח שהפעיל אותו, בין אם באופן ישיר, ובין אם הוא תולדה רחוקה רחוקה של משהו אחר. ואנחנו, ממרום גובהינו (אני בקושי מטר ושישים), רואים רק את הקצה של הקצה של הקצה. רק את התוצאה. רק את מה שאנחנו יכולים לתפוס ולהבין. רק את מה שאנחנו יכולים לקלוט בכח החושים שלנו ובכח המחשבה, הדי מוגבלת, שלנו.
זוהי ההומיאופתיה. והקליניקה היא רק פועל יוצא של כל זה. היא הפרקטיקה. הדרך להביא חלק מהתפישה לידי מעשה בעולם החומר שלנו.
לכן, כל דבר שאני פוגשת, ולא משנה לאיזה נושא הוא כביכול שייך, יכול להתחבר לי לתפישת העולם שלי. בדיוק באותו אופן, שכל דבר שאת, או כל אדם אחר פוגשים, מתחבר לכם לתפישת העולם שלכם.
כן, זוהי ההומיאופתיה בשבילי. תפישת עולם, צורת חשיבה ודרך הבנה.
ואם כל זה לא מעניין אותך, זה בסדר לגמרי. את לא חייבת לקרוא. אני אמשיך להיות חברתך הטובה, ואת תמשיכי להיות חברתי הטובה. אמשיך לאהוב אותך, ממש כמו פעם, אפילו מיליגרם לא פחות, ולדבר איתך על כל נושא שבעולם.
