בריאות על גג האוורסט

תארו לעצמכם את פסגת האוורסט. הפסגה הכי גבוהה בעולם. עכשיו תארו לעצמכם אפשרות להגיע אליה, לגעת בה. לשבת על גג העולם.

לפני כמה ימים הזדמן לי לשמוע את הרצאתו של דורון אראל, מטפס הרים, הישראלי הראשון שהצליח לכבוש את הפסגה. הטיפוס לפסגת האוורסט הוא מן האתגרים הקשים ביותר שהאדם הציב בפני עצמו.

ישבנו שם, אולם מלא, פעורי פה אל מול סיפורו המעצים והמאלף (גם ב-ע'). סיפור כיבוש הפיסגה הוא סיפור על נחישות, כח רצון והתמדה. מאמץ עילאי, הכרוך בסבל וסיכון גבוהים ביותר, הדורש יכולות פיזיות ונפשיות ומיומנות הנרכשת בשנים של ניסיון. רק 6% מבין המנסים לטפס על ההר מצליחים, ועל כל חמישה שמגיעים לפסגה, אחד לא יורד למטה. זוהי סטטיסטיקה קרה וקשה המבטאת היטב את מהות האתגר.

מכל הסיפורים והתיאורים שדורון חלק איתנו, הפרט שהכי נחרט לי בזיכרון, זה שהיה הכי משמעותי עבורי, הוא הנחישות, שבאה לידי ביטוי בקצב ההתקדמות כשכבר מתקרבים לפיסגה. 60 מטר לפני הפיסגה, אתה לא רואה אותה. אבל אתה יודע שהיא שם. מתקדמים לאט מאד. צעד אחד בכל 15 שניות. עושים צעד אחד, ונחים 15 שניות. האויר כל כך צפוף. החמצן כל כך דליל, שלוקח לגוף 15 שניות מנוחה כדי לאסוף ולגייס כוח לצעד הבא. צעד אחד. 15 שניות. ככה, לאט לאט, צעד אחרי צעד. עד למעלה. עד לפיסגה.

דורון אראל אינו היחידי שכבש יעדים לכאורה בלתי מושגים. גם יוני בן שלום עשה זאת. הוא יצא במאי 2009 רכוב על האופנוע שלו, לבד (!) למסע מהקוטב הצפוני ועד לזה הדרומי. מהנקודה הצפונית ביותר בעולם אליה ניתן להגיע עם רכב: במפרץ-פרודו בצפון אלסקה - ועד לנקודה הדרומית בעולם שניתן להגיע אליה בנסיעה רצופה: אושואייה, בדרום ארגנטינה. 7 חודשים ארך המסע.

למסע נדרשו שנים של הכנה בצורת שיפור מיומנויות: החל בלימוד רכיבת שטח על אופנועים כבדים וכלה ב-18 מרתונים לחישול גופני ונפשי. קורסים במכונאות, עזרה ראשונה וספרדית. 
במסעו הייחודי חווה יוני אירועים קיצוניים, שרד מחלות, תאונות, מעשי שוד, תקלות ומזג אויר קשה ובלתי צפוי. כל זאת במסגרת קשוחה של תקציב ולוחות זמנים.

האדם יכול לעמוד כמעט בכל משימה שיבחר, ולכל אחד מאיתנו האוורסט שלו. זה מתחיל בשאלה "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?" (אפשר, אגב, לשאול את השאלה הזו גם בגיל 40), ועד לשאיפה להגשמה עצמית, וכל מה שביניהם. האוורסט שלך יכולה להיות כל פיסגה שהיא, כל פיסגה, שכאשר תגיע אליה, תוכל להגיד לעצמך "עשיתי את זה". כל מה שנדרש כדי לכבוש אותה הוא לקיחת אחריות, נחישות, התמדה ומחוייבות פנימית.

כולנו רוצים להיות בריאים, אבל כשמדברים על בריאות, רובנו לא חושבים עליה במובנים של מטרה או יעד. במקרים רבים אנחנו מתייחסים לכאב, להפרעה, או לחולי כאל גזרה משמים, כמשהו שחייבים ללמוד לחיות איתו. אבל האמת היא, שבריאות היא בהחלט מטרה ברת השגה, כמו כל מטרה או פיסגה אחרת. בריאות אמיתית מאפשרת לרצות, להבין וליצור. היא המאפשרת את כל השאר. וגם במקרה הזה, כל שנדרש כדי להגיע לשם הוא לקיחת אחריות, נחישות, התמדה ומחוייבות פנימית.

כשאתה 60 מטר מפסגת האוורסט, אתה לא רואה אותה. ההתקדמות עשויה להיות איטית, ואתה לוקח רק צעד אחד בכל 15 שניות. צעד. 15 שניות. צעד. 15 שניות. ואז זה קורה- אתה שם. כמו שדורון אראל קורא לזה- על גג העולם.

<> 

מסכות אנושיות

"ויכתוב מרדרכי את הדברים האלה (=ניצחון היהודים על המן),
וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשוורוש, הקרובים והרחוקים,
לקיים עליהם להיות עושים...ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר, פרק ט).

איזה כייף זה פורים! איזה מתוקים הילדים, עם כל הנצנצים, הפאייטים, הנוצות והתסרוקות. הרחובות לובשים צבע וצהלות. חג פורים הוא ללא ספק חג השמחה. חג של תחפושות, רעשנים ומסיכות.

והרי שאלה: מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול? מפלצת? או ילדה יפה?    

כשאתה לובש מסכה, כל מי שמתבונן בך, רואה אותה. לפעמים המסיכה כל כך טובה, שאף אחד לא יודע לזהות מי מאחוריה. אבל אתה עצמך, אם אתה לא עומד מול המראה, אתה לא רואה אותה. אתה יכול בכלל לשכוח שהיא שם.

לכולנו ישנה סוג של מסכה, או כיסוי, שאנחנו משתמשים בו כל הזמן. ילדים קטנים, הרבה פעמים לובשים את המסכה של אמא שלהם, או את המסכה שהם למדו שהיא הכי אוהבת.

למסכה יש תפקיד מאד חשוב בחיים שלנו. כמו שיריון, או מגן, היא שומרת על הפנימיות שלנו, על ציפור הנפש, לבל תפגע. לפעמים ציפור הנפש כל כך עדינה, והמסכה כל כך מוצלחת, עד שרוב הדמויות שמשחקות בחיינו בכלל לא מכירות אותנו בלעדיה. האנשים שבסביבנו עלולים לחשוב, שהמסכה זה בעצם אנחנו.

יש כל מיני סוגים של מסכות. יש כאלה שצוחקות גם כשבפנים עצוב, ויש כאלה שחייבות כל הזמן להיות במרכז המסיבה ושכולם יבחינו בהן ויאהבו אותן. יש כאלה שלא מרשות לציפור הנפש להראות אף פעם שהיא כועסת, ויש מסכות שהכי קל להן להיעלב ולבכות. לכל אחד המסיכה שלו.

אם אנחנו לובשים את המסכה שלנו הרבה מאד שנים, אז בסוף לא רק שהאנשים מסביבנו חושבים שאלה הפנים האמיתיות שלנו, אלא גם אנחנו בעצמנו כבר לא זוכרים איך אנחנו נראים באמת בלעדיה, ובטוחים, שרק ככה אנחנו יכולים להסתדר בעולם. זה כמובן מתחיל בשלב כלשהו מאד להקשות, כי כמה זמן אתה יכול ללבוש מסכה? בסוף נהיה שם חם, מזיע, מציק וממש לא נעים. אז מתחילות גם הבעיות בדמותן של כל מיני מחלות והפרעות. כדי לרפא אותן, צריך לזהות מהי המסכה שיש עליי, ועל מה היא מכסה? רובנו לא יכולים לראות ולהבין את זה לבד. כדי לראות את המסכה שאתה לובש אתה צריך מראה. המראה הזו יכולה לבוא בדמותו של טיפול הומיאופתי.

להומיאופת מיומן יש את הכלים לקרוא בין השורות, להבין את מה שמעבר לסיפור, ולראות את האדם שמאחורי המסכה. בלי שמץ של שיפוטיות, ההומיאופתיה מטפלת בנפש שמאחורי המסכה, וזו, לאט לאט הולכת ומעיזה להציץ החוצה ולעמוד במלוא גדלותה.

פורים שמח ומבדח לכולכם.   

זה לא בא לי במקרה

התינוקות שלנו נולדים קטנים וחמודים, וכל אחד הוא יחיד סגולה. אחד שאין עוד אחד כמוהו.

דבר אחד משותף בוודאות לכל התינוקות באשר הם, וזה הרצון העז לדעת, להבין. הם לומדים ממה שהם רואים, מהדברים שהם חשופים אליהם, ומגבשים אישיות שהיא תולדה של סיטואציית החיים שלהם, וכנראה אחורה בזמן- מושפעים מהסיטואציה שלנו, שהושפענו מהורינו שהושפעו מהוריהם, שהושפעו מהוריהם שהושפעו... כלומר, נקודת המבט שלהם (וגם שלנו-שהיינו פעם תינוקות מתבוננים) על האמת היא סובייקטיבית, אבל האמת היא אחת והיא שלמה. הפרשנות שלנו את האמת הזו היא מה שמבדילה בינינו. הפרשנות היא שעושה את כל ההבדל. הפרשנות הזו היא תוצאה של תהליכי חשיבה שמתרחשים במוח שלנו, ואנחנו בדרך כלל לא יכולים להבחין בכך, שזו רק פרשנות, ושהמוח שלנו אינו אובייקטיבי בהשקפותיו, בדעותיו ובנקודת המבט שלו על האמת. המוח שלנו חושב, בוחן, מנתח, ואומר לנו: כך הם פני הדברים.

אנחנו צריכים להיות יותר גדולים מהמחשבה בכדי להבחין שאיך שלא נפרש את חיינו, או את חייו או התנהגותו של האחר, איך שלא נשפוט כל סיטואציה, זוהי לא יותר מנקודת מבט, אחת מתוך המון פרספקטיבות אפשריות. למעשה זוהי לא יותר מאסופת מחשבות.

העקרונות שכל אחד מאיתנו חי לפיהם נובעים מהמחשבה הסובייקטיבית שלנו, אבל צריך לזכור, שהמחשבה עלולה להיות מגבילה מאד. סוג של כלא. ה"כלא" הזה הוא סידור מאד נוח, ואנשים מאד אוהבים את ה"כלא" שלהם, כי הוא נותן להם תחושת ביטחון. בהרבה מאד מקרים אין להם כל רצון להשתחרר ממנו.

העניין הזה עובד בשני הכיוונים. אני אסביר. מצד אחד, נקודת המבט מפרשת לנו סיטואציות שנחשפנו אליהן. הכי קל להבין את זה כשמישהו בא אלינו כדי לחלוק איתנו משהו שקרה לו. נגיד וויכוח שהיה לו עם חבר. הוא מספר ומספר, ואנחנו מזדהים איתו, או לא, זה לא משנה. מה שמשנה הוא, שהסיפור נשמע מאד מסויים כשאנחנו שומעים ורואים את זה דרך העיניים שלו. אחר כך, אנחנו מדברים עם האדם השני שהיה מעורב באירוע, ופתאום מתברר לנו ש: "מה פתאום, לא ככה זה היה, זה לא מה שקרה" וכו' וכו'. וכל הסיפור נשמע פתאום אחרת לגמרי, עד כדי כך שלפעמים אפשר לחשוב ששני האנשים האלה בכלל לא היו נוכחים באותה סיטואציה. בין בני זוג זה הכי בולט. איך הוא מפרש סיטואציה מסויימת, ואיך היא מפרשת את אותה סיטואציה בדיוק. אמני הסטנד-אפ עושים מהדבר הזה יופי של הופעות. אם בא לכם לצחוק עד דמעות, לכו להופעה כזו. (ישראל קטורזה או עדי אשכנזי- מומלץ!!!)

את הכיוון השני שזה עובד קצת יותר קשה להבין, אבל מי שקורא תכנים כמו "הסוד", מחשבה יוצרת מציאות וכאלה, יודע על מה אני מדברת. צורת החשיבה שלנו מזמנת לנו סיטואציות, יוצרת לנו מציאות, שבה היא מקבלת גושפנקה לאמיתותה. אם אני אדם נעלב, אני אפגוש שוב ושוב סיטואציות שבהן יעליבו אותי, ואז תהיה לגיטימציה למחשבה שלי, להמשיך לחשוב שמעליבים אותי. אם אני אדם שחש לא אהוב, אני אפגוש שוב ושוב סיטואציות של אנשים שיקלטו ממני משהו שייצור עבורי קושי להתחבר אליהם, ואז הם באמת לא יאהבו אותי.

הבשורה הטובה היא, שזה עובד גם בדברים החיוביים. אדם שחש אהוב וחברותי, יהיה אהוב וחברותי לא חשוב איפה תזרקו אותו. אדם שחש מצליחן ימצא שוב ושוב הזדמנויות להצליח.

ההומיאופתיה מבינה את זה ובנויה על העקרון הזה. איך? בפוסט נוסף- אי אפשר הכל בפעם אחת...

                 

על אנשים ומכוניות

יש לנו מכונית חדשה, וכמו בכל מכונית חדשה, כך גם בשלנו, מותקנות כל מיני נוריות אזהרה והתראות מהתראות שונות. ככה, אם מתעוררת בעיה כלשהי, אפילו הקטנה ביותר, באחת המערכות של הרכב, נדלקת אחת הנוריות ומודיעה שמשהו לא בסדר. זו דרך גאונית כזו, של יצרן הרכב, לגרום לנו להבין שיש איזו בעיה עם האוטו. כולם יודעים, שאם מתעלמים מהנורית, או שרק מנתקים את חוטי החשמל המאפשרים לה לדלוק, לא רק שהבעיה לא נפתרת, אלא אף מחמירה. ואז, האוטו המשוכלל לא יסתפק רק בנורית, אלא גם ישמיע קולות וצפצופים הולכים וגוברים. אנחנו נוכל כמובן להתעלם ולנתק גם את אלה, אבל אז עולה הסבירות שהמכונית האהובה שלנו תשבוק חיים.    

יודע כל בעל רכב מסור, שהאורות והצפצופים אינם הבעיה של המכונית, אלא רק איתות, רמז, לכך שהתעוררה בעיה במערכת ההפעלה של המכונית.

כמו המכונית, גם הגוף שלנו הוא סוג של מכונה. לא סתם מכונה, אלא אחת כזו, שבכדי להגן על עצמה ולשרוד יש לה יכולת להגיע למצבים קיצוניים, בהם אף מכונה אחרת לא הייתה שורדת.

וכמו המכונית, גם המכונה הזו יודעת לאותת לנו כשיש איזו שהיא תקלה. רובינו טועים לחשוב, שהאיתותים, הסימפטומים, הם המחלה. אבל כמו במכונית, הסימפטומים הם רק הנוריות הנדלקות והצפצופים, והם רק תגובה למחוללי המחלות.

למשל:

החום הוא מאמץ של הגוף לרפא את עצמו מזיהום.

שיעול משמש כמנגנון הגנה לניקוי דרכי הנשימה,

שלשול הוא פעולה חיובית המסלקת גורמים מחליאים במהירות מהמעיים.

ההומיאופתיה מבינה את זה, ולכן ההומיאופת מתבונן מעבר לתלונה שאיתה הגיע המטופל, ולא עושה הפרדה בין הנוריות, המערכות השונות והמנוע.

חשוב להבין, שבדיוק כמו במכונית, כך גם אצלנו, ניתוק הנוריות (=סילוק הסימפטומים) אינו פותר את הבעיה. היא ממשיכה להיות שם, הולכת ומתקדמת, ושמה בסכנה את המכונה כולה. הדבר היחידי שהשתנה הוא, שניתוק הנוריות גרם לזה שלא נשמע יותר את הציפצופים ולא נראה אותן מהבהבות. אבל הסיבה שבגללה הן נדלקו מלכתחילה לגמרי שם, והיא הולכת ומתפתחת.

הגיע אליי לטיפול ילד שסבל מדלקות אוזניים. אלה היו נוריות האזהרה שנדלקו אצלו. מתוך ההבנה הזו, ניסיתי לזהות מהי הבעיה שעליה באות הנוריות שלו להתריע. כדי לעשות זאת, אני "מעלה אותו על הליפט", ומתחילה לחפש ולברר איפה הבעיה האמיתית. כלומר, מלבד ההתייחסות לאוזן, לקחתי בחשבון את  התמונה השלמה- שכללה את סיפור ההיריון, את קווי האופי של הילד, התנהגויות אופייניות לו, מה הוא אוהב לאכול, איך הוא ישן, איך הוא בחברת ילדים אחרים, וכל דבר אחר המייחד אותו. זה ממש כמו להסתכל עם הפנס במוסך על כל הרכיבים השונים ולחפש את הבעיה.

כלומר, מטרתה של התרופה ההומיאופתית היא לתת מענה לבעיה שהתעוררה במנוע, במערכת ההפעלה, זו שגרמה לנוריות להידלק. וכמו במכונית, גם במכונה האנושית, כאשר מטפלים בבעיה, הנוריות אחר כך לא נדלקות.

אז בפעם הבאה שנדלקת אצלכם איזו נורית אזהרה, רגע לפני שאתם מנתקים את הצפצוף המעצבן הזה עם תרופה, כדאי לזכור, שבעצם הנורית מרמזת על תקלה כלשהי במערכת ההפעלה. כדאי לברר מהי, לא?