התינוקות שלנו נולדים קטנים וחמודים, וכל אחד הוא יחיד סגולה. אחד שאין עוד אחד כמוהו.
דבר אחד משותף בוודאות לכל התינוקות באשר הם, וזה הרצון העז לדעת, להבין. הם לומדים ממה שהם רואים, מהדברים שהם חשופים אליהם, ומגבשים אישיות שהיא תולדה של סיטואציית החיים שלהם, וכנראה אחורה בזמן- מושפעים מהסיטואציה שלנו, שהושפענו מהורינו שהושפעו מהוריהם, שהושפעו מהוריהם שהושפעו... כלומר, נקודת המבט שלהם (וגם שלנו-שהיינו פעם תינוקות מתבוננים) על האמת היא סובייקטיבית, אבל האמת היא אחת והיא שלמה. הפרשנות שלנו את האמת הזו היא מה שמבדילה בינינו. הפרשנות היא שעושה את כל ההבדל. הפרשנות הזו היא תוצאה של תהליכי חשיבה שמתרחשים במוח שלנו, ואנחנו בדרך כלל לא יכולים להבחין בכך, שזו רק פרשנות, ושהמוח שלנו אינו אובייקטיבי בהשקפותיו, בדעותיו ובנקודת המבט שלו על האמת. המוח שלנו חושב, בוחן, מנתח, ואומר לנו: כך הם פני הדברים.
אנחנו צריכים להיות יותר גדולים מהמחשבה בכדי להבחין שאיך שלא נפרש את חיינו, או את חייו או התנהגותו של האחר, איך שלא נשפוט כל סיטואציה, זוהי לא יותר מנקודת מבט, אחת מתוך המון פרספקטיבות אפשריות. למעשה זוהי לא יותר מאסופת מחשבות.
העקרונות שכל אחד מאיתנו חי לפיהם נובעים מהמחשבה הסובייקטיבית שלנו, אבל צריך לזכור, שהמחשבה עלולה להיות מגבילה מאד. סוג של כלא. ה"כלא" הזה הוא סידור מאד נוח, ואנשים מאד אוהבים את ה"כלא" שלהם, כי הוא נותן להם תחושת ביטחון. בהרבה מאד מקרים אין להם כל רצון להשתחרר ממנו.
העניין הזה עובד בשני הכיוונים. אני אסביר. מצד אחד, נקודת המבט מפרשת לנו סיטואציות שנחשפנו אליהן. הכי קל להבין את זה כשמישהו בא אלינו כדי לחלוק איתנו משהו שקרה לו. נגיד וויכוח שהיה לו עם חבר. הוא מספר ומספר, ואנחנו מזדהים איתו, או לא, זה לא משנה. מה שמשנה הוא, שהסיפור נשמע מאד מסויים כשאנחנו שומעים ורואים את זה דרך העיניים שלו. אחר כך, אנחנו מדברים עם האדם השני שהיה מעורב באירוע, ופתאום מתברר לנו ש: "מה פתאום, לא ככה זה היה, זה לא מה שקרה" וכו' וכו'. וכל הסיפור נשמע פתאום אחרת לגמרי, עד כדי כך שלפעמים אפשר לחשוב ששני האנשים האלה בכלל לא היו נוכחים באותה סיטואציה. בין בני זוג זה הכי בולט. איך הוא מפרש סיטואציה מסויימת, ואיך היא מפרשת את אותה סיטואציה בדיוק. אמני הסטנד-אפ עושים מהדבר הזה יופי של הופעות. אם בא לכם לצחוק עד דמעות, לכו להופעה כזו. (ישראל קטורזה או עדי אשכנזי- מומלץ!!!)
את הכיוון השני שזה עובד קצת יותר קשה להבין, אבל מי שקורא תכנים כמו "הסוד", מחשבה יוצרת מציאות וכאלה, יודע על מה אני מדברת. צורת החשיבה שלנו מזמנת לנו סיטואציות, יוצרת לנו מציאות, שבה היא מקבלת גושפנקה לאמיתותה. אם אני אדם נעלב, אני אפגוש שוב ושוב סיטואציות שבהן יעליבו אותי, ואז תהיה לגיטימציה למחשבה שלי, להמשיך לחשוב שמעליבים אותי. אם אני אדם שחש לא אהוב, אני אפגוש שוב ושוב סיטואציות של אנשים שיקלטו ממני משהו שייצור עבורי קושי להתחבר אליהם, ואז הם באמת לא יאהבו אותי.
הבשורה הטובה היא, שזה עובד גם בדברים החיוביים. אדם שחש אהוב וחברותי, יהיה אהוב וחברותי לא חשוב איפה תזרקו אותו. אדם שחש מצליחן ימצא שוב ושוב הזדמנויות להצליח.
ההומיאופתיה מבינה את זה ובנויה על העקרון הזה. איך? בפוסט נוסף- אי אפשר הכל בפעם אחת...
פוסט יפה ומעניין
השבמחקמחכה בקוצר רוח לפוסט הבא
מסכימה לחלוטין. כנראה שעדי אשכנזי קראה את הפוסט שלך, כי היא יצאה עכשיו בסדרה שמבוססת בדיוק על אירועים כאלה ועל הקמת המשפחה.
השבמחקאני רואה את זה אומנם בדיליי בצפייה ישירה כי הילדים לא נותנים לי רגע דל, אבל זה ממש שווה.