האם הילד שלך נמצא במצב של בריאות?

כשהייתי ילדה, תמיד הייתי שומעת את אמא שלי אומרת, שאחי הרבה יותר "חולני" ממני. עליי היא אמרה, שאני לא חולה בדרך כלל.

לא נדבקתי במחלות ילדים (באבעבועות נדבקתי מהילדה שלי, כשהייתי בת 32), ושלכל החברות שלי הייתה אדמת, אני לא נדבקתי.

גם בחורף, כשהייתי חולה בסוג של שפעת, זה תמיד היה בלי חום.

לא הייתי מעלה חום אף פעם. וגם אם כן, זה לא היה עובר את ה 37.5

זה כמובן היה מאד מאריך את מספר הימים שהייתי נשארת בבית בכל פעם, אבל חום לא היה לי.

אני זוכרת את אמא שלי שמה יד על המצח שלי, ואומרת כל פעם מחדש "את לא עושה חום".

לעומתי, אחי נדבק בכל מחלות הילדים, היה מפציץ עם חום, דלקות גרון (כולל ניתוח להסרת שקדים) וכאבי ראש.

ברקע הייתה לי איזו נטייה אלרגית קלה, שהתבטאה בפריחה קלה שהופיעה אולי פעם או פעמיים אחרי אכילת אפרסקים.

היה הרבה "טפו טפו טפו" סביב ה"לא עושה חום" שלי, אבל היום אני מבינה, שילד שאינו מעלה חום, אינו מפתח איזו דלקת גרון או אוזניים פעם או פעמיים, בעצם, הוא לא ילד בריא.

למעשה, הוא ילד שכוח החיות שלו חלש עד כדי כך, שאין לו את הכוח הנדרש כדי להעלות חום.

העלאת חום דורשת השקעת אנרגיה רבה מאד מהגוף.

דלקת, דורשת ניתוב כל המשאבים לכיוונה: העלאת הדופק והזרמת כמויות גדולות של דם למקום, הסעת תאים וחומרים ייעודיים, הזרמת נוזלים למקום.

הרי ילד שאינו מפתח סימפטומים כאלה, אינו ילד שלא פוגש גורמים מחלישים. גם בסביבה שלו מסתובבים ווירוסים וחיידקים וילדים אחרים חולים שהם נשאים של גורמי מחלה כאלה ואחרים.

אלא שהילד הזה, כוח החיות שלו חלש, והוא אינו מצליח להלחם בגורמים האלה בצורה יעילה.

ואז, כמו שהיה אצלי, צריכים להישאר  בבית שבוע, ולא רק יום או יומיים.

ואז, כמו שהיה אצלי, כשפעם אחת מגיע משהו יותר חריף, כל המערכת נכנסת ל"שגעת", יוצאת משליטה, והכל קורס.

כמו שקרה לי בגיל 13, כאשר אכלתי שתי בננות, ופיתחתי תגובה אלרגית כל כך חריפה (שוק אנפילקטי), עד שהגעתי לבית חולים תלויה בין חיים ומוות, והיה צורך לבצע בי טיפול החייאה.

בגוף שלנו יש היררכיה של מערכות. 

ישנן מערכות שהן יותר חיוניות ו"חשובות" וישנן כאלה שהן פחות קריטיות.

החשיבות של המערכות הולכת ועולה

מהחוץ פנימה, 

                    ומלמטה למעלה.

כלומר, בהיררכיה, מחלה בעור (כמו סבוריאה או פטרייה) היא פחות קריטית לחיים ממחלה בכליות או בריאות.

פגיעה ברגליים היא פחות קריטית לחיים מפגיעה בראש.

ובאותו אופן, מחלה בגוף היא נמוכה בהיררכיה על פני פגיעה בנפש או ברגש.

כאשר משהו בהרמוניה הפנימית של הילד (או המבוגר) מתערער, כוח החיות "יקריב" מערכות בסדר חשיבות הולך ועולה.

בהתחלה נראה פריחה בטוסיק של התינוק, אחר כך נראה נזלות ושיעולים, ואחר כך נראה אולי אסתמה של הריאות.

וכך החולי הולך ומתפתח, הולך ומעמיק.

כאשר ילד נמצא במצב של קושי רגשי גדול, אז לכאורה, כלפי חוץ, הוא נראה בריא, כי אין סממנים חיצוניים של מחלות חום ודלקות, אבל בפועל, החולי שלו עמוק יותר מזה של ילד שמעלה חום ומחסיר ימי לימודים בגלל זה.

אני מבקשת שתתנו רגע את הדעת על מה שנעשה אצלכם בבית, אצל הילדים שלכם, ותכתבו לי-

על פי הדברים האלה - מי מהילדים שלכם בריא יותר? הראשון? השני? אולי השלישי או הרביעי?

אשמח לשיתופים.

ורד

ילד שיש לו רצון, ויש לו הבנה ויכולת לממש את הרצון הוא ילד בריא

הבטחתי לכתוב פוסט נוסף בנושא "תפקיד הילד הבכור", אבל תגובות הקוראים לשאלה ששאלתי- האם הבכור חולה יותר מאחיו הצעירים- גרמה לי לחכות עם הפוסט הזה, ולכתוב אחד אחר במקומו.

רוב המגיבים אמרו, שאצלם לא כך הם פני הדברים, ודווקא הצעירים יותר חולים. 

התגובות עוררו אותי לחשוב, שאולי הבריאות, כפי שאני מבינה אותה, שונה בתכלית מאיך שמבינים אותה הקוראים שלי, ויש מקום להיכנס לעומק בעניין הזה.

תראו, בכל הקשור למה הכוונה ב'להיות בריא', אנחנו כולנו מורגלים בדפוס חשיבה והתייחסות שהיא לא אחרת מאשר שגויה. לימדו אותנו, שאם ילד מחסיר ימי לימודים בגלל דלקת גרון או חום, זה נקרא שהוא חולה. ואם הוא אף פעם לא מעלה חום או לא מחסיר לימודים, אז הוא בריא.

אבל להיות בריא זה לא העדר סימפטומים. הבריאות היא משהו אחר לגמרי.

הבריאות, היא הרמוניה בין הרצון, ההבנה והיכולת. 

כלומר, כשלילד (או לאדם בוגר) יש רצון להשיג מטרה כלשהי, ויחד עם הרצון יש לו הבנה איך הוא יכול להשיג את הדבר שהוא רוצה, ובסוף יש לו גם יכולת לצאת לפעולה, לנקוט צעדים, ולהשיג את הדבר. וכל זה בצורה הרמונית, ובלי לפגוע בזולת, אז אפשר לומר שהילד בריא.

כשאחד או יותר מהמרכיבים חסר, או שאין הרמוניה ביניהם, זהו מצב של מחלה.

העדר רצון- האם יש נם אנשים שאין להם רצון?

ובכן, לפעמים אנשים נמצאים במקום, שהרצון שלהם נדחק עמוק עמוק בגלל כל מיני סיבות לכאורה אובייקטיביות, עד שהם כמעט שוכחים שיש להם בכלל רצון משל עצמם. כל מה שהם רוצים זה עבור אחרים, והרבה פעמים זה בכלל לא רצון, אלא יותר צורך, או אחריות, או מחוייבות.

אצל מבוגרים יותר שכיח לראות את זה, אבל ישנם גם ילדים שהרצון שלהם מודחק או לא ברור.

למשל, לאחרונה פגשתי בקליניקה מקרים של ילדות שהאמהות שלהן סיפרו שהן "מרצות", ולא דורשות כלום! פשוט כלום!

הרמה השנייה היא ההבנה, איך אני משיג את הדבר שאני רוצה.

תינוק, כשהוא נולד, יש לו רצון. למשל, הוא רוצה להיות ליד אמא. הוא רוצה שאמא תיקח אותו בידיים, או שתשים  אותו לידה במיטה. יש רצון, אבל בהתחלה אין הבנה איך להשיג את הדבר. באופן אינסטינקטיבי הוא בוכה. עם הזמן הוא מתחיל להבין, שיש לו יכולת להשיג את הדבר- כל פעם שאני בוכה, אמא באה. ואז הבכי הופך להיות הדרך של התינוק הקטן להשיג את מה שהוא רוצה.  

יום אחד, התינוק הקטן נכנס לפעוטון חדש, ויש שם עוד ילדים. התינוק, שלמד שכשהוא בוכה ניגשים אליו, מנסה את זה גם בגן.

 אבל בגן, המטפלת לא תמיד פנויה כמו אמא. לא טכנית, ואולי גם לא רגשית, והיא לא ניגשת מייד. פתאום יש פער, בין מה שהתינוק למד, בין הרצון שלו, בין ההבנה של איך משיגים את הדבר, ובין היכולת להשיג את הדבר.

ההרמוניה מתערערת, והתינוק מעלה חום. כולם אומרים לאמא שככה זה, וכשהם נכנסים לגן הם נדבקים, ולוקח זמן עד שהמערכת מבשילה ושעם הזמן זה יסתדר.

הסיבה האמיתית שבגללה הוא חולה, היא שההרמוניה הופרה. ולכן, הורדת החום עם אקמול, או נטילת אנטיביוטיקה, לא מרפאה את הילד.

היא רק מעלימה את הסימנים החיצוניים לכך שהופרה ההרמוניה.

זה נכון, שעם הזמן הילד יהיה פחות "חולה", אבל זה בגלל שעם הזמן הוא ילמד מחדש איך הוא יכול להשיג בגן את מה שהוא רוצה, ושוב תיווצר אצלו הרמוניה. (אלא אם כן, חלילה, הוא נמצא בגן ממש בעייתי).

ילד שנמצא במצב של קושי חברתי למשל, או שיש לו לקות מסויימת שמפרה את ההרמוניה אצלו, או שיש לו חרדות שגורמות לו להימנע מכל מיני סיטואציות, אינו נמצא, אם כן, במצב של בריאות.

דווקא ילד שמפתח "מחלת" חום, או שפעת או דלקת גרון חד פעמית, וזה הכול, דווקא הוא הבריא יותר.

המשך בפוסט הבא.

סוף שבוע חמים וחופשי מתרופות לכולכם,

ורד.