ילד שיש לו רצון, ויש לו הבנה ויכולת לממש את הרצון הוא ילד בריא

הבטחתי לכתוב פוסט נוסף בנושא "תפקיד הילד הבכור", אבל תגובות הקוראים לשאלה ששאלתי- האם הבכור חולה יותר מאחיו הצעירים- גרמה לי לחכות עם הפוסט הזה, ולכתוב אחד אחר במקומו.

רוב המגיבים אמרו, שאצלם לא כך הם פני הדברים, ודווקא הצעירים יותר חולים. 

התגובות עוררו אותי לחשוב, שאולי הבריאות, כפי שאני מבינה אותה, שונה בתכלית מאיך שמבינים אותה הקוראים שלי, ויש מקום להיכנס לעומק בעניין הזה.

תראו, בכל הקשור למה הכוונה ב'להיות בריא', אנחנו כולנו מורגלים בדפוס חשיבה והתייחסות שהיא לא אחרת מאשר שגויה. לימדו אותנו, שאם ילד מחסיר ימי לימודים בגלל דלקת גרון או חום, זה נקרא שהוא חולה. ואם הוא אף פעם לא מעלה חום או לא מחסיר לימודים, אז הוא בריא.

אבל להיות בריא זה לא העדר סימפטומים. הבריאות היא משהו אחר לגמרי.

הבריאות, היא הרמוניה בין הרצון, ההבנה והיכולת. 

כלומר, כשלילד (או לאדם בוגר) יש רצון להשיג מטרה כלשהי, ויחד עם הרצון יש לו הבנה איך הוא יכול להשיג את הדבר שהוא רוצה, ובסוף יש לו גם יכולת לצאת לפעולה, לנקוט צעדים, ולהשיג את הדבר. וכל זה בצורה הרמונית, ובלי לפגוע בזולת, אז אפשר לומר שהילד בריא.

כשאחד או יותר מהמרכיבים חסר, או שאין הרמוניה ביניהם, זהו מצב של מחלה.

העדר רצון- האם יש נם אנשים שאין להם רצון?

ובכן, לפעמים אנשים נמצאים במקום, שהרצון שלהם נדחק עמוק עמוק בגלל כל מיני סיבות לכאורה אובייקטיביות, עד שהם כמעט שוכחים שיש להם בכלל רצון משל עצמם. כל מה שהם רוצים זה עבור אחרים, והרבה פעמים זה בכלל לא רצון, אלא יותר צורך, או אחריות, או מחוייבות.

אצל מבוגרים יותר שכיח לראות את זה, אבל ישנם גם ילדים שהרצון שלהם מודחק או לא ברור.

למשל, לאחרונה פגשתי בקליניקה מקרים של ילדות שהאמהות שלהן סיפרו שהן "מרצות", ולא דורשות כלום! פשוט כלום!

הרמה השנייה היא ההבנה, איך אני משיג את הדבר שאני רוצה.

תינוק, כשהוא נולד, יש לו רצון. למשל, הוא רוצה להיות ליד אמא. הוא רוצה שאמא תיקח אותו בידיים, או שתשים  אותו לידה במיטה. יש רצון, אבל בהתחלה אין הבנה איך להשיג את הדבר. באופן אינסטינקטיבי הוא בוכה. עם הזמן הוא מתחיל להבין, שיש לו יכולת להשיג את הדבר- כל פעם שאני בוכה, אמא באה. ואז הבכי הופך להיות הדרך של התינוק הקטן להשיג את מה שהוא רוצה.  

יום אחד, התינוק הקטן נכנס לפעוטון חדש, ויש שם עוד ילדים. התינוק, שלמד שכשהוא בוכה ניגשים אליו, מנסה את זה גם בגן.

 אבל בגן, המטפלת לא תמיד פנויה כמו אמא. לא טכנית, ואולי גם לא רגשית, והיא לא ניגשת מייד. פתאום יש פער, בין מה שהתינוק למד, בין הרצון שלו, בין ההבנה של איך משיגים את הדבר, ובין היכולת להשיג את הדבר.

ההרמוניה מתערערת, והתינוק מעלה חום. כולם אומרים לאמא שככה זה, וכשהם נכנסים לגן הם נדבקים, ולוקח זמן עד שהמערכת מבשילה ושעם הזמן זה יסתדר.

הסיבה האמיתית שבגללה הוא חולה, היא שההרמוניה הופרה. ולכן, הורדת החום עם אקמול, או נטילת אנטיביוטיקה, לא מרפאה את הילד.

היא רק מעלימה את הסימנים החיצוניים לכך שהופרה ההרמוניה.

זה נכון, שעם הזמן הילד יהיה פחות "חולה", אבל זה בגלל שעם הזמן הוא ילמד מחדש איך הוא יכול להשיג בגן את מה שהוא רוצה, ושוב תיווצר אצלו הרמוניה. (אלא אם כן, חלילה, הוא נמצא בגן ממש בעייתי).

ילד שנמצא במצב של קושי חברתי למשל, או שיש לו לקות מסויימת שמפרה את ההרמוניה אצלו, או שיש לו חרדות שגורמות לו להימנע מכל מיני סיטואציות, אינו נמצא, אם כן, במצב של בריאות.

דווקא ילד שמפתח "מחלת" חום, או שפעת או דלקת גרון חד פעמית, וזה הכול, דווקא הוא הבריא יותר.

המשך בפוסט הבא.

סוף שבוע חמים וחופשי מתרופות לכולכם,

ורד.