יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

בואו נדבר קצת על פוליו


בימים האחרונים קיבלתי המון פניות של אנשים, שביקשו לדעת מה אני ממליצה לעשות בעניין חיסון הפוליו.
אז אני אפתח ואומר, שפרט להיותי הומיאופתית, אני גם אמא, וגם אני עמדתי מול השאלה – מה משמעות החיסון, והאם לתת או לא.

אני מבקשת לשתף אתכם בדילמה שלי, בתהליך שאני עברתי עד לקבלת ההחלטה, ופחות ב"עשה" ו"אל תעשה". באופן כללי אני פחות מאמינה בשיטת ה"עשה" ו"אל תעשה", ודוגלת יותר בשיטת ה"צא ולמד".

מי שהתייעץ בי בעבר בעניין חיסונים כבר יודע, שהקו המנחה שלי בנושא, הוא לקבל החלטה מושכלת. ללכת לקרוא, ללמוד, להבין. כך שאם החלטת לחסן, תדע למה החלטת את זה. ואם החלטת לא לחסן, תדעי למה החלטת את זה.

לא כי מישהו אמר. לא כי משרד הבריאות הורה, ולא כי ככה עושים כולם.






בתי הבכורה,חן, נולדה כשהייתי סטודנטית שנה א' להומיאופתיה. באותה תקופה עבדתי במשרד נסיעות קטן, שעבד עם המגזר העסקי הגבוה.
סביבת העבודה היתה מאד לחוצה ואינטנסיבית.. לקוחות שרוצים תשובה אתמול, שצריכים מענה כאן ועכשיו לכל עניין. שנמצאים בסין, וצריכים בעוד שעה להיות בארצות הברית, והטיסות מלאות. לקוחות שהאופציה "לא", "עוד מעט" או "מחר" אינה קיימת אצלם.

במילים פשוטות- בהיריון הזה הייתי פקעת עצבים.   
כולם מסביב אמרו לי שלהיות עצבנית בהריון זה לא טוב לתינוק. (איך הם ידעו את זה? הם למדו הומיאופתיה???)

חן נולדה אחרי לידה לחוצה, בהתאמה למצב הנפשי שלי, והיא הייתה תמונת מראה מושלמת למצב הזה.

היא הייתה בוכה (יותר נכון צורחת) המון, רוב הזמן.

כדי שהיא תירדם היינו צריכים לנער אותה במשך שעות, וכשהיא כבר הייתה נרדמת, אנחנו היינו מפסיקים לנשום, כי כל רחש העיר אותה, וסאגת הניעורים הייתה מתחילה מהתחלה.

לא יכולנו לערסל או לחבק אותה. היא הייתה מוכנה שנחזיק אותה רק כשפניה היפות מופנות כלפי חוץ.

כשהייתה בת חודשיים, הבנתי שצריך לעשות משהו, ולקחתי אותה להומיאופת.

התוצאה לא איחרה לבוא.

יומיים אחרי שהתחלנו את הרמדי פתאום היא איפשרה לנו לחבק ולערסל אותה. זה היה השינוי הראשון שראינו. אחריו באו שינויים נפלאים נוספים.

ההבנה הוהמיאופתית שלי אז הייתה בחיתוליה, וכמו מרבית ההורים התלבטתי האם ונגד מה לחסן.

חיכינו עם החיסונים לאחרי גיל שנה, כדי שמערכת העצבים תבשיל, ואני ישבתי שעות ולמדתי כל חיסון וכל תרופה. קראתי בעד ונגד- למה עלול לגרום החיסון? למה עלולה לגרום המחלה? האם יש מה לעשות במקרה של פגיעה מהחיסון? האם יש מה לעשות במקרה של פגיעה מהמחלה?

בחרתי אילו חיסונים לתת, והחיסון המומת נגד פוליו היה אחד מהם. היא קיבלה את הזריקה, ואחריה, היא לא הפסיקה לבכות במשך 24 שעות. בספרות המקצועית זה נקרא brain cry, כיוון שיש לו קשר למערכת העצבים.

אחרי שחלפו יומיים, ראינו שההתנהגות העצבנית שהכרנו מגיל חודש-חודשיים הופיעה שוב, ואני הבנתי, שהחיסון "זרק" אותה למה שהיה טרום הטיפול ההומיאופתי.

מאד התלבטתי איך והאם להמשיך עם החיסונים.

יצרתי קשר עם רופא שהוא גם הומיאופת, ואמרתי לו, שאני לא פונה אל המורים שלי ההומיאופתים, כיוון שדעתם וההמלצה שלהם ידועה וברורה לי מראש. ביקשתי ממנו, שייתן לי המלצה תחת כובע הרופא, שגם מבין הומיאופתיה.

לאור תיאור המקרה של חן, הוא אמר לי חד משמעית- "אל תתני לילדה חיסונים נוספים".


הסיפור הזה סגר את הגולל על כל ההתלבטות האימהית שלי בענייני חיסונים מאז ועד היום.

אחיותיה של חן כבר לא חוסנו בכלל...


כשקיבלתי את ההחלטה לא לחסן, החיסון המוחלש נגד פוליו עדיין המשיך להינתן. ההחלטה שלי לא הייתה תלויה במה שקורה אצל ילדים אחרים. אם הם כן מקבלים חיסון או לא מקבלים חיסון.

אני הבנתי משהו, וזה היה התוקף היחידי שניתן להחלטה שלי. בלי קשר או תלות חיצונית אחרת.

עם הזמן הוצא החיסון המוחלש מהמערכת, ואני מוכרחה לומר שאפילו לא הייתי מודעת למתי בדיוק, למרות שכבר הייתה לי תינוקת נוספת, שבאה כנראה במגע עם ילדים שכן או לא חוסנו. אין לי מושג.

עכשיו החזירו את החיסון המוחלש, והילדות שלי לא מחוסנות. הן אמנם לא בגיל של חיתולים, אבל הן באות במגע בבית הספר עם ילדים שקיבלו/יקבלו את הטיפות. הן משתמשות בשירותים בבית הספר, או פוגשות אריזות של חטיפים שילדים פותחים ומחלקים לכולם.

ושוב הייתי צריכה להחליט מה אני עושה. החלטתי לדבוק בקו שהנחה אותי אז, ולהן הסברתי את המצב, ואת חשיבות השמירה היתרה על היגיינה בשבועות ובחודשים הקרובים.



הילדות שלי מעולם לא קיבלו תרופה כלשהי. לא אקמול, לא אנטיביוטיקה, לא גליכול ולא טראומיל.
יש להן מערכת חיסונית חזקה, וכשהן מפתחות חום או סימפטום אחר, אני מאפשרת לגוף שלהן להתגבר לבד.

וכאן האמירה המאד ברורה שלי, והקשר ל"חיים חופשיים מתרופות" שאני כל הזמן מדברת עליו.

הרבה פעמים אנשים חושבים שכשאני אומרת "חיים חופשיים מתרופות" אני מתכוונת לזה שלא להיות תלוי בתרופות כרוניות.

אבל הכוונה היא הרבה יותר מזה.

כשאתם נותנים לילד תרופות "להקלה", כדי שהוא לא "יסבול", אתם מחלישים את המערכת החיסונית שלו.

בכל פעם שאתם מורחים משחה על הפריחה כדי שהיא לא תגרד, או לא תיראה כל כך נורא, אתם מקלקלים עוד קצת מיכולת הריפוי הטבעית של הגוף.

בכל פעם שאתם נותנים אקמול כדי להקל, אתם משדרים לכוח החיות מסר "אתה לא יכול לבד. אתה חייב עזרה".

הורים שנותנים לילדים שלהם תרופות כאילו בכדי להקל עליהם לא עושים להם טובה בזה שהם עושים זאת. מה שהם באמת עושים, זה להחליש את המערכת של הילדים. ואז, כשמגיע גורם מחליש, הילדים האלה הרבה יותר "מועדים לפורענות", ויש להם הרבה פחות סיכוי שכוח החיות שלהם יהיה מסוגל להתמודד ולהתגבר.

 האם לחסן או לא? בעניין הזה כל אחד מכם צריך לעשות שיעורי בית, לשבת לקרוא, ללמוד את הנושא, להבין אותו, ולהחליט מה הכי נכון לו ולילדיו.


ההמלצה שלי היא אחת – חזקו את המערכת החיסונית של הילדים! חזקו את כוח החיות שלהם!

זה נכון שאין תעודת ביטוח (גם לא למי שחוסן, אגב), אבל לילד עם כוח חיות חזק, שכוחות הריפוי הטבעיים שלו עובדים ביעילות, שהמערכת החיסונית שלו תקינה וטובה, יש סיכוי הרבה יותר טוב וגבוה להתגבר.


 זו המשמעות האמיתית של להיות חופשי מתרופות.

מצרפת קישור חשוב מאד שקיבלתי השבוע מאת העמותה למתן מידע על חיסונים עם מידע חשוב ורלוונטי בנושא  הפוליו והחיסון.

ימים טובים ונפלאים לכולכם,
שמחים וחופשיים מתרופות.

שנה טובה