אם תהיה לכם הזדמנות בלתי חוזרת של 60 שניות להציג את עצמכם מול כיתה בתיכון, מה תגידו?

השבוע, במפגש נטוורקינג שאני משתתפת בו, נתבקשנו לתרגיל מסויים. התרגיל הזה עורר אצלי מחשבה רבה, וחשבתי, למה לא לתת גם לכם להתנסות בו? לטעמי הוא טומן בחובו אלמנטים רבים של חשיבה, התמקדות במי אני, במה אני טוב ומה אני רוצה שיהיה לי.

אני מזמינה אתכם לתרגל יחד איתי:

דמיינו לעצמכם שהוזמנתם להציג בפני ילדי תיכון לכבוד יום הקריירה שנערך בבית הספר.

יש לכם הזדמנות של שישים שניות בלבד (שלא כמקובל בתרבות הישראלית, יש הקפדה בבית הספר הזה על הזמנים) ללמד ולהסביר לתלמידים מהו עיסוקכם.

בתוך 60 השניות הללו עליכם לפרט מהם הרכיבים המיוחדים למקצוע שלכם, להסביר מה מייחד את תחום עיסוקכם, מה מייחד אתכם ולפרט באוזניהם איזה כישורים או הדרכה נדרשים באופן מיוחד כדי לעסוק ולהצליח בתחום זה.

אגב, לטעמי אין צורך להיות בעלי עסק כדי להשתתף בתרגיל הזה. לכל אדם יש תחומי עניין, חוזקות, תחום התפתחות.

נסו לחשוב : איך הייתם מציגים את עצמכם? מה הייתם אומרים?

מתוך רצון להיות בשיפור והתפתחות מתמדת, ביקשתי שיצלמו אותי כאשר הצגתי את עצמי. אחר כך צפיתי בסירטון (מזכירה לכם. 60 שניות) כדי להפיק מזה לקחים וללמוד על עצמי, איך אני מציגה את עצמי, איך אני נשמעת באוזניי הקהל שלי. בביקורת עצמית יש לי הרבה מה להגיד לעצמי על האופן שבו עשיתי את זה, אבל הייתי שמחה דווקא לשמוע את דעתכם. אתם מוזמנים להגיב בתיבת התגובות ולתת לי פידבק. מה לדעתכם טוב? מה כדאי לי לשפר?

מה למדתם מזה על עצמכם?

שתפו אותי בתיבה למטה,

ורד.

                                                              

מכירים את התחושה כאילו נשאבתם לחור שחור?

כאשר כוכב בעל מסה גדולה במיוחד מסיים את חייו, הוא מתפוצץ. הוא מתחיל לקרוס ולהידחס עד שהצפיפות של החומר כל כך גדולה, שהוא אינו מסוגל להידחס עוד. מתקבל גוף מאד דחוס וצפוף בעל מסה כבירה שאינו מאפשר לאור ולכל סוגי הקרינה לבקוע החוצה ממנו. את המסה הזו מכנים "חור שחור".

זהו, אם כן, כוכב, שאינו פולט שום קרינה מתוכו. הסיבה לכך היא כוח המשיכה העצום שלו, שהוא כל כך חזק עד שאפילו האור אינו יכול "לברוח" מפניו ולצאת למרחבי החלל. לכן, לא ניתן "לראות" חור שחור, כי הוא בולע מושלם של קרינה וגם של חומר.

על קיומם של החורים השחורים אנו יכולים להסיק על פי השפעת הכבידה האדירה שלהם על סביבתם.

לפעמים אני הופכת לחור שחור. או לפחות מרגישה כאילו נשאבתי לתוך אחד. מין ימים כאלה, שבהם אובדת לי הדרך ואני מאבדת את המיקוד, את הפוקוס שלי. לא בטוחה לאן אני הולכת, ומה אני רוצה שיקרה, והכול נראה לי כמו בלבלה אחת גדולה, בלי פתחי יציאה.  

ואני מסתחררת בתוך הדבר הזה במהירות, הכול נראה אותו דבר. רץ מהר בראש ועל הקירות. מיליון מחשבות שמושכות אותי לאלף כיוונים מנוגדים. לבחור בזה? אולי בהוא? מה נכון? לאן להסתכל? מה אני רוצה שיקרה? זה רץ מהר, מסתובב. קרוסלה ענקית. בזמן שאני יושבת לי בקרוסלה, חולפים על פניי כל מיני אנשים. כל אחד אומר משהו, מציע משהו, והקול שלו כאילו מאיץ את תנועת הקרוסלה עוד יותר ועוד יותר. זה אומר ככה, וההוא אומר ככה. 

בדרך כלל, אני מסתחררת לי עם הדבר הזה עוד איזה זמן. לפעמים זה לוקח כמה שעות, לפעמים כמה ימים, ולפעמים אפילו כמה שבועות.

למזלי, שלא כמו בחורים שחורים אמיתיים, קיים דבר אחד שיכול להאט את ההסתחררות הזו, ואף לעצור אותה בסופו של דבר. הדבר הזה הוא הקול הפנימי שלי. כבר למדתי, שהקול הפנימי שלי יודע מה טוב בשבילי. הוא מבין אותי ומכיר היטב את תפישת העולם שלי ואת המטרות שלי. הוא יודע לאן אני רוצה ללכת ומה אני רוצה שיקרה. ואם אני מצליחה לעשות, שהקול הזה יגבר על כל הרעשים מסביב, אז פתאום הכול בסדר והדברים מתיישבים על כנם.

אני חושבת, שהקול הפנימי שלי מבין שאין לו ברירה, והוא חייב להתחזק ולהיות יותר ברור וצלול, כדי שאשמע אותו. וככה, דווקא מתוך ההסתחררות והרעש, אני צומחת, מתחזקת, נולדים לי רעיונות חדשים וטובים, והשביל הצהוב נעשה יותר צהוב מאי פעם. מאיר כמו פנס את הדרך החוצה מתוך הקרוסלה הענקית.

בינתיים, עד שהיא תעצור לי גם הפעם, אני אחזיק חזק כדי לא ליפול. בעצם, זה מה שטוב בחור שחור. הוא מסתובב כל כך מהר, שאי אפשר ליפול ממנו. אז אם כבר להסתחרר, עדיף במשהו בטוח ויציב כמו חור שחור.

מוגש באהבה לכל המסתחררים שקוראים את הפוסט הזה.