נוף ילדות

אחרי חודש לדבר על הכרמל, זה קצת פאסה. הרוחות שככו, תרתי משמע, והשגרה פרצה אלינו במלוא שפיותה.

אבל בשבילי ההר הירוק כל ימות השנה הוא נוף ילדותי. הרבה שבתות משפחתיות מאושרות היו שם. הרבה פיקניקים, צחוקים, טיולים עם הכלבה.

אחרי שהיה יורד הגשם הראשון, היינו אחי ואני מתפללים שתצא השמש ליומיים שלושה. אנחנו ידענו את מה שהיה בזמנו נחלת יודעי סוד בלבד- מתחת לענפי האורן הלחים צומחות להן פטריות מאכל טובות. אבא היה לוקח אותנו לשם, ואנחנו הילדים היינו מתרוצצים חופשיים לגמרי בין העצים, מטפסים ויורדים בשבילים, הולכים אחרי הריח המשכר של האורניות, ואוספים אותן לשקיות. היינו מומחים לאיך זה צריך להרגיש ולהראות, איזו טובה למאכל ואיזו כבר עבר זמנה. אחר כך היינו נוסעים עם השלל היקר הביתה, ואבא היה מנקה אותן- מקלף להן את הקרום הדקיק מלמעלה, מסלק את הדפים הצהובים מלמטה, הידיים שלו היו נהיות צהובות ודביקות, והכתמים לא היו יורדים מהן גם לא למחרת. את הפטריות הנקיות הוא היה מטגן עם ביצה לחביתה גדולה מפנקת וריחנית. זה ריח שאף פעם לא שוכחים.

פעם, ממש כמו בסיפורים, הלכתי שם לאיבוד. כטיילנית מדופלמת הכרתי את הכללים, ועל אף שהפחד עטף אותי, חיכיתי במקום עד שאמא קראה לי מבין העצים.

האמת, אני חושבת שהיא נבהלה יותר ממני, אבל אף פעם לא אמרתי לה את זה...

לא מפליא שיש לי ילדה בשם הזה...

השבוע חזרתי אליו, לראות איך הוא נראה, אחרי שהוציאו ממנו את האויר.

שיירה ארוכה ארוכה של מכוניות השתרכה בכבישים הצרים, כדי לראות איך נראה הר ירוק שאיבד את הירוק שלו.

עבורי, ההשוואה בין השריפה בכרמל למחלה הפורצת, מתבקשת ומובנת מאליה. גם ההשוואה בין אופן הטיפול בשריפה והאופן שבו אנו ניגשים לטפל במחלה או בטראומה הפוקדת אותנו, גם היא ברורה.
כשפורצת מחלה או שרפה, רובנו פונים מיד לאמצעי כיבוי המחלה/שריפה.

נכון שישנם מקרים (מאד מסוימים) שבהם, אם לא נעצור את התפרצות המחלה, אנחנו עלולים למצוא עצמנו ללא "יער". אבל במרבית המקרים, הדרך הנכונה לטיפול היא לא בכיבוי האש כאשר זו כבר מתפרצת, אלא לדאוג לכך שיהיו למערכת את האמצעים הנכונים לטפל בדלקה כשזו רק מופיעה. האם זה באמת משנה אם האש פרצה ממזבלה לא חוקית, או ממטיילים רשלנים, או מילדים שעישנו בחשאי? או שהנקודה המהותית היא, שלמדינת ישראל לא היו אמצעים מבעוד מועד לטפל בבעיה. שום הערכות או הכנה מוקדמת לתרחיש אפשרי שכזה.

כשההתפרצות גדולה במיוחד, ישנן שאלות מאד נוקבות, והתשובות לא תמיד ברורות: למה השריפה היתה צריכה לכלות חלק כל כך גדול מהיער? למה היו מי ששילמו בחייהם?

השריפה באה להתריע על יחסינו לסביבה, על האופן שבו מקבלי ההחלטות מנהלים את המדינה. משהו חייב להשתנות.

כשמחלה פורצת, זו הדרך של הגוף להתריע לנו שמשהו בהתנהלות שלנו חייב להשתנות.

כשכואב, קשה לנו להבין ולראות תשובות שיספקו אותנו. אבל לפעמים נחוץ להקריב כ- 50 אלף דונם כדי שנוכל להציל את כל השאר.

הדייג ודג הזהב

השבוע, בין פגישה אחת לשנייה, יצא לי לשבת בנמל תל אביב במשך איזו שעה. זה היה חלון שנוצר באופן לא מתוכנן, ובהתחלה חשבתי לעצמי איך אני מעבירה את השעה הזו.

לא רחוק ממני עמדו דייגים עם חכות. התבוננתי בהם, ופתאום בא לי הרעיון לפוסט הזה. לא הייתה איתי מצלמה, אז הוצאתי את הפלאפון, וצילמתי אותם במצלמה של הנייד.

שעה ישבתי שם, וכל אותה שעה, ובוודאי עוד הרבה לפני שאני הגעתי, הם עמדו שם, עם החכות שלהם, וניסו לדוג. כמה סבלנות ואורך רוח נדרשת מדייג.

הוא זורק את החכה שלו לצד אחד, ומחכה. ומחכה. וזורק את החכה שלו לצד שני, ומחכה. בין לבין הוא הולך לשתות מים מבקבוק שיש לו בתיק עגלת קניות שכזה, ויושב, וקם, ושוב מתיישב. מידי פעם הוא גם מחליף כמה מילים או רעיונות לגבי אפשרויות הדיג שלו עם דייגים שכנים. הוא נותן להם עצה, והם נותנים לו.

חלק מהדייגים שעמדו שם, החליפו מפעם לפעם עמדה, עברו ממקום למקום. אבל הדייג שלי בחר נקודה אחת, בדיוק בפינה של המזח, ולא זז ממנה.

שתי חכות היו לו, והוא תפעל את שתיהן בו זמנית. זרק את זו לצד זה, ואת השנייה לצד זה, וחיכה. וחיכה. ועוד חיכה.

מידי פעם הופיעה תנועה קטנה בקצה החכה, והוא ניגש, במלוא הסבלנות, מגלגל את חכתו אליו, רק כדי לגלות שנפל הפיתיון, או שאפילו זה לא קרה. רק דג קטן נתן נגיסה והרעיד את קצה החוט. והוא מתקן את הפיתיון, ושוב זורק את החכה למים, ומחכה.

בינתיים, בזמן הזה, על הרציף עוברים זוגות מחובקים, אבא עם שני תינוקת בעגלת תאומים עוצר להאכיל אותם, מישהי עושה ג'וגינג, אופנוע חוצה את הדממה, ילדה על רולר בליידס. תכונה אין סופית. אבל הוא, רוב הזמן שותק, ומחכה.

אחרי דקות ארוכות מאד שאני יושבת שם ומתבוננת בו פתאום זה קרה. בעוד הוא מתקן את הפיתיון בחכה הימנית, החלה החכה השמאלית מתכופפת, מתכופפת, רוקדת וצוהלת. הדייג שלי קולט את המראה מזווית עינו, זורק את החכה שהחזיק, ורץ אל החכה המרקדת. במהירות והתלהבות הוא מגלגל ומגלגל, מגלגל ומגלגל, והנה- בקצה החכה משתלשל לו דג יפיפה ואפילו די גדול. אפילו חובבת חיות כמוני לא יכולה הייתה שלא לשמוח בשבילו.

וחשבתי לעצמי, איך היו נראים חיינו, אם היינו יכולים להכיל עליהם ולו קצת ממה שנדרש מהדייג שכל כך רוצה להשיג את הדג שלו.

איך היו נראים חיינו אם היינו מאפשרים לדברים לקרות בקצב שלהם, בלי לנסות להאיץ בהם.

בלי ללחוץ על כפתור FORWARD בחדר לידה, במזון המהיר שאנחנו צורכים, בציפייה מהילדים שלנו ללמוד לקרוא דווקא בגיל 6, בלאפשר לגוף שלנו להעלות חום מידי פעם כדי לשוב למצב של בריאות. פשוט לתת לתהליך להיות, מתוך הבנה שלקצב המסויים הזה יש סיבה ותכלית, ולא תמיד נכון לשנות אותו.

אני קמתי והלכתי לפגישה הבאה שלי, אבל לפני שהתרחקתי מהמקום עוד ראיתי אותו, זרק שוב את החכה, ומחכה.

חיזור גורלי

הכלבה שלנו בת 10 חודשים. כשהיתה בת חודשיים היא הצטרפה לחצר שלנו משופעת החיות, ובין היתר פגשה פה בשתי החתולות שלנו. בוני- חתולה ביישנית ופחדנית, וגם לא חכמה במיוחד- מייד תפסה מרחק מהטורף החדש שהגיע לחצר. הכלבה מייד הבינה שמדובר בטרף קל, ועד היום אין לחתולה המסכנה מנוח ממנה. לא שהיא היתה טורפת אותה, בסך הכל היא רוצה לשחק (גם אם המשחק פרוע משהו), אבל החתולה הבינה שעדיף לה לשמור מרחק, ועד עצם היום הזה היא גרה על גג הפרגולה שבכניסה לבית, ויורדת בדהרה למטה רק כדי לאכול.

לעומתה, מסתובבת פה דבק, מלכת החצר. היא הסמכות העליונה בכל מה שקשור לטריטוריות וגבולות מחייה. זו, מהרגע הראשון, הבהירה לגורה החדשה את מיקומה בהיררכיה, ולא איפשרה לה להתקרב אליה. אבל הכלבה הגורה, שמה לה למטרה להתיידד עם היצור העויין. היא בילתה חודשים על חודשים של חיזור בלתי נלאה. באה אליה בקשקושי זנב, מושיטה לה את עכוזה תוך התפתלות רבתי, כורעת על ברכיה, משמיעה קולות מתרפסים, ומה לא. אבל החתולה, נשארת בעקשנותה, מחטיפה לה סטירות, שריטות ושאר כלי התגוננות ותקיפה שעומדים לרשותה.

אחרי 8 חודשי חיזור עיקש, הגיע הרגע. אמנם זה עוד לא לגמרי זה, אבל אפשר כבר פה ושם לתפוס אותן "על חם", יושבות קרוב אחת לשנייה, ואפילו נוגעות לא נוגעות. השבוע אפילו חזינו בהתרגשות בחתולה, שמאפשרת לכלבה הנסערת לכרסם לה קצת את האוזן...

ובהומיאופתיה?

כמטפלת בהומיאופתיה, אני פוגשת לפעמים פתולוגיות כאלה ואחרות שהן "מלכות החצר". שום תרופה או טיפול אחר לא יכול לרצות או להשקיט אותן. הכאב ראש (למשל) שם, וזהו. לאחרונה ניתקלתי במקרה כזה, של אשה הסובלת כבר שנים רבות ממיגרנה עיקשת, שאף אחד לא יכול לה. נתתי רמדי (תרופה הומיאופתית) אחת, ורמדי שנייה, ואמנם ישנה הטבה גדולה, אבל פה ושם הכאב חוזר וצץ, מזכיר ש"אני מכתיב פה את העניינים, ושום קשקושי זנב לא יועילו פה". ואני שואלת את עצמי, למה הוא לא הולך, או מוותר- הכאב הזה? את מה הוא בא לשרת אצל אותה גברת? אצל החתולה שלי זה ברור- אם היא תוותר לכלבה, הרי היא ויתרה על מעמדה הבלתי מעורער, אבל אצל המטופלת שלי?

(זו, אגב, שאלה שאפשר ורצוי לשאול כל אדם שישנו משהו שמפריע לו בחיים- מתי זה הופיע, ולמה אני צריך את זה?)

במקרה של הגברת, עדיין אין לי תשובה חד משמעית, אבל יחד איתה נברר את עומק היחסים שבינה ובין כאב הראש שלה, ונשאף למרחב כזה, (כמעט כמו בין הכלבה והחתולה), שבו הכאב לא מהווה כל הפרעה מבחינתה.

לזכותה של המטופלת שלי ייאמר, שגם היא לא מוותרת על המטרה ששמה לעצמה- להשקיט את "מלכת החצר" עד שזו לא תהווה יותר איום עבורה.

חנוכה, הומיאופתיה ושאר ניסים

כד קטן אחד נתן שמנו שמונה ימים. למראה הפלא כל העם התכנס, והכריז: אח! זהו נס!!!

אכן, סיפור כד השמן הוא סיפור על נס גדול מאד, ששווה לחגוג אותו ולהזכיר אותו שוב ושוב, גם 2000 שנים אחרי שהתרחש. אבל הנס הוא החלק האגדי , המיתי, שנשזר בסיפור ההיסטורי. הוא הבונוס.

הסיפור הגדול האמיתי של חג החנוכה מתחיל הרבה לפני נס פך השמן. הוא סיפורה של קבוצת אנשים נחושים, עקביים, שדבקו במטרה ולא ויתרו, על אף קרבנות שנפלו בדרך ואבדות קשות. קבוצה קטנה, שנלחמה בחירוף נפש על העקרונות שלה, ששמרה על הציביון של עמה, ובזכותה ניצל העם כולו.

בלב האוקיינוס האנושי שקיבל עליו את התרבות היוונית, נשארו ירושלים ויהודה כיס גיאוגרפי קטן, שיושביו דחו את תפיסת העולם החדשה, על אף שזו סימלה את הקידמה, את הבנת מדעי הטבע, פילוסופיה ותרבות הגוף.

אנטיוכוס חשב, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים, אלא אם יפגע בדתם. הוא הכריז על גזרות האוסרות את חוקי התורה, את המנהגים, התפילות, ברית המילה, ועוד.

החשמונאים, בפיקודו של יהודה, ניהלו לוחמת גרילה, פגע וברח. הם נחלו ניצחונות קטנים, אבל חשובים. המורל בכפרי היהודים הלך ועלה, ורבים הצטרפו לשורות יהודה. בהמשך נערכו גם קרבות פנים אל פנים מול היוונים.

יהודה שאף להגיע אל ירושלים, ולטהר את בית המקדש. הוא חסם את תגבורת הצבא היווני, ופינה לעצמו את הדרך לבירה. בקרב האחרון והמכריע שנערך סמוך לירושלים, כאשר ליסיאס, מפקד צבא היוונים, הביא למערכה את מיטב כוחותיו- למעלה מארבעים אלף חייל- גבר צבא החשמונאים הדל והעלוב. הדרך לירושלים נפתחה.

החשמונאים מיהרו אל בית המקדש. הם מצאו שם הרס וחורבן, פסלים ואלילים. בכ"ה בכסלו בשנת 165 לפני הספירה הנוצרית, נערכה חנוכתו המחודשת של המזבח. זה גם היה היום שבו נמצא אותו פך שמן קטן, חתום בחותמו של הכהן הגדול. נעשה נס, והשמן שבפך הקטן הספיק לשמונה ימים.

דבקותם של היהודים באמונתם ובערכים החשובים להם נתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם השארותנו יהודים. בזכות ההתמסרות למאבק הארוך והסזיפי, שתבע קרבנות רבים, נשארנו עם יהודי ושמרנו על יחודנו לאורך אלפיים שנות גלות ורדיפות.

ואיך זה מתחבר להומיאופתיה?  נוכל לספר את אותו סיפור בדיוק, רק בכל מקום שבו מופיעה המילה אנטיוכוס או יוונים או משהו כזה- נכתוב- "הכח העויין", או ה"חולי". בכל מקום שמסופר על אותה קבוצת יהודים לוחמת, נכתוב "כח החיות" שהוא הכח שמניע אותנו, זה ששומר עלינו במקסימום בריאות אפשרית בכל מצב נתון. ובכל מקום שכתוב נס, נכתוב "ריפוי".  את המאבק נדמה למאבקו של כח החיות בכח העויין, או החולי. בדיוק כמו החשמונאים, גם כח החיות נלחם על פי הצורך, בכוחות עויינים כאלה ואחרים שאנחנו פוגשים בכל יום (חיידקים, וירוסים, משברים וכו'). בדיוק כמו החשמונאים, גם כח החיות מקריב בדרך אל הריפוי, חלקים גדולים מכוחו, מהעם, או אם תרצו- ממערכות הגוף.

כדי להגיע לבריאות אמיתית ושלמה אנו נדרשים לא פעם לתהליך. לפעמים הוא ארוך, לפעמים הוא אפילו לא קל או פשוט, אבל מי שמבין את התהליך, ורוצה לשמור על הפנימיות העמוקה ביותר שלו שלמה, בריאה, ייתן לתהליך להיות, ולכח החיות להוביל אותו אל הנס.

חג אורים שמח לכל בית ישראל!