השבוע, בין פגישה אחת לשנייה, יצא לי לשבת בנמל תל אביב במשך איזו שעה. זה היה חלון שנוצר באופן לא מתוכנן, ובהתחלה חשבתי לעצמי איך אני מעבירה את השעה הזו.
לא רחוק ממני עמדו דייגים עם חכות. התבוננתי בהם, ופתאום בא לי הרעיון לפוסט הזה. לא הייתה איתי מצלמה, אז הוצאתי את הפלאפון, וצילמתי אותם במצלמה של הנייד.
שעה ישבתי שם, וכל אותה שעה, ובוודאי עוד הרבה לפני שאני הגעתי, הם עמדו שם, עם החכות שלהם, וניסו לדוג. כמה סבלנות ואורך רוח נדרשת מדייג.
הוא זורק את החכה שלו לצד אחד, ומחכה. ומחכה. וזורק את החכה שלו לצד שני, ומחכה. בין לבין הוא הולך לשתות מים מבקבוק שיש לו בתיק עגלת קניות שכזה, ויושב, וקם, ושוב מתיישב. מידי פעם הוא גם מחליף כמה מילים או רעיונות לגבי אפשרויות הדיג שלו עם דייגים שכנים. הוא נותן להם עצה, והם נותנים לו.
חלק מהדייגים שעמדו שם, החליפו מפעם לפעם עמדה, עברו ממקום למקום. אבל הדייג שלי בחר נקודה אחת, בדיוק בפינה של המזח, ולא זז ממנה.
שתי חכות היו לו, והוא תפעל את שתיהן בו זמנית. זרק את זו לצד זה, ואת השנייה לצד זה, וחיכה. וחיכה. ועוד חיכה.
מידי פעם הופיעה תנועה קטנה בקצה החכה, והוא ניגש, במלוא הסבלנות, מגלגל את חכתו אליו, רק כדי לגלות שנפל הפיתיון, או שאפילו זה לא קרה. רק דג קטן נתן נגיסה והרעיד את קצה החוט. והוא מתקן את הפיתיון, ושוב זורק את החכה למים, ומחכה.
בינתיים, בזמן הזה, על הרציף עוברים זוגות מחובקים, אבא עם שני תינוקת בעגלת תאומים עוצר להאכיל אותם, מישהי עושה ג'וגינג, אופנוע חוצה את הדממה, ילדה על רולר בליידס. תכונה אין סופית. אבל הוא, רוב הזמן שותק, ומחכה.
אחרי דקות ארוכות מאד שאני יושבת שם ומתבוננת בו פתאום זה קרה. בעוד הוא מתקן את הפיתיון בחכה הימנית, החלה החכה השמאלית מתכופפת, מתכופפת, רוקדת וצוהלת. הדייג שלי קולט את המראה מזווית עינו, זורק את החכה שהחזיק, ורץ אל החכה המרקדת. במהירות והתלהבות הוא מגלגל ומגלגל, מגלגל ומגלגל, והנה- בקצה החכה משתלשל לו דג יפיפה ואפילו די גדול. אפילו חובבת חיות כמוני לא יכולה הייתה שלא לשמוח בשבילו.
וחשבתי לעצמי, איך היו נראים חיינו, אם היינו יכולים להכיל עליהם ולו קצת ממה שנדרש מהדייג שכל כך רוצה להשיג את הדג שלו.
איך היו נראים חיינו אם היינו מאפשרים לדברים לקרות בקצב שלהם, בלי לנסות להאיץ בהם.
בלי ללחוץ על כפתור FORWARD בחדר לידה, במזון המהיר שאנחנו צורכים, בציפייה מהילדים שלנו ללמוד לקרוא דווקא בגיל 6, בלאפשר לגוף שלנו להעלות חום מידי פעם כדי לשוב למצב של בריאות. פשוט לתת לתהליך להיות, מתוך הבנה שלקצב המסויים הזה יש סיבה ותכלית, ולא תמיד נכון לשנות אותו.
אני קמתי והלכתי לפגישה הבאה שלי, אבל לפני שהתרחקתי מהמקום עוד ראיתי אותו, זרק שוב את החכה, ומחכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה