נוף ילדות

אחרי חודש לדבר על הכרמל, זה קצת פאסה. הרוחות שככו, תרתי משמע, והשגרה פרצה אלינו במלוא שפיותה.

אבל בשבילי ההר הירוק כל ימות השנה הוא נוף ילדותי. הרבה שבתות משפחתיות מאושרות היו שם. הרבה פיקניקים, צחוקים, טיולים עם הכלבה.

אחרי שהיה יורד הגשם הראשון, היינו אחי ואני מתפללים שתצא השמש ליומיים שלושה. אנחנו ידענו את מה שהיה בזמנו נחלת יודעי סוד בלבד- מתחת לענפי האורן הלחים צומחות להן פטריות מאכל טובות. אבא היה לוקח אותנו לשם, ואנחנו הילדים היינו מתרוצצים חופשיים לגמרי בין העצים, מטפסים ויורדים בשבילים, הולכים אחרי הריח המשכר של האורניות, ואוספים אותן לשקיות. היינו מומחים לאיך זה צריך להרגיש ולהראות, איזו טובה למאכל ואיזו כבר עבר זמנה. אחר כך היינו נוסעים עם השלל היקר הביתה, ואבא היה מנקה אותן- מקלף להן את הקרום הדקיק מלמעלה, מסלק את הדפים הצהובים מלמטה, הידיים שלו היו נהיות צהובות ודביקות, והכתמים לא היו יורדים מהן גם לא למחרת. את הפטריות הנקיות הוא היה מטגן עם ביצה לחביתה גדולה מפנקת וריחנית. זה ריח שאף פעם לא שוכחים.

פעם, ממש כמו בסיפורים, הלכתי שם לאיבוד. כטיילנית מדופלמת הכרתי את הכללים, ועל אף שהפחד עטף אותי, חיכיתי במקום עד שאמא קראה לי מבין העצים.

האמת, אני חושבת שהיא נבהלה יותר ממני, אבל אף פעם לא אמרתי לה את זה...

לא מפליא שיש לי ילדה בשם הזה...

השבוע חזרתי אליו, לראות איך הוא נראה, אחרי שהוציאו ממנו את האויר.

שיירה ארוכה ארוכה של מכוניות השתרכה בכבישים הצרים, כדי לראות איך נראה הר ירוק שאיבד את הירוק שלו.

עבורי, ההשוואה בין השריפה בכרמל למחלה הפורצת, מתבקשת ומובנת מאליה. גם ההשוואה בין אופן הטיפול בשריפה והאופן שבו אנו ניגשים לטפל במחלה או בטראומה הפוקדת אותנו, גם היא ברורה.
כשפורצת מחלה או שרפה, רובנו פונים מיד לאמצעי כיבוי המחלה/שריפה.

נכון שישנם מקרים (מאד מסוימים) שבהם, אם לא נעצור את התפרצות המחלה, אנחנו עלולים למצוא עצמנו ללא "יער". אבל במרבית המקרים, הדרך הנכונה לטיפול היא לא בכיבוי האש כאשר זו כבר מתפרצת, אלא לדאוג לכך שיהיו למערכת את האמצעים הנכונים לטפל בדלקה כשזו רק מופיעה. האם זה באמת משנה אם האש פרצה ממזבלה לא חוקית, או ממטיילים רשלנים, או מילדים שעישנו בחשאי? או שהנקודה המהותית היא, שלמדינת ישראל לא היו אמצעים מבעוד מועד לטפל בבעיה. שום הערכות או הכנה מוקדמת לתרחיש אפשרי שכזה.

כשההתפרצות גדולה במיוחד, ישנן שאלות מאד נוקבות, והתשובות לא תמיד ברורות: למה השריפה היתה צריכה לכלות חלק כל כך גדול מהיער? למה היו מי ששילמו בחייהם?

השריפה באה להתריע על יחסינו לסביבה, על האופן שבו מקבלי ההחלטות מנהלים את המדינה. משהו חייב להשתנות.

כשמחלה פורצת, זו הדרך של הגוף להתריע לנו שמשהו בהתנהלות שלנו חייב להשתנות.

כשכואב, קשה לנו להבין ולראות תשובות שיספקו אותנו. אבל לפעמים נחוץ להקריב כ- 50 אלף דונם כדי שנוכל להציל את כל השאר.