אין קיצורי דרך

את ההשראה לפוסט שאני כותבת היום, שאבתי מתוך ספר חזק מאד שאני קוראת בימים אלה.

זהו רב מכר שנכתב על ידי סטיבן קובי, והוא נקרא " שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

הספר מציע דרך לפתרון בעיות אישיות ומקצועיות, כיצד להסתגל לשינויים, וכיצד לסגל תבונה וכוח כדי לנצל הזדמנויות שהשינויים האלה פותחים בפנינו.

אני קוראת המון ספרים בתחום הזה בשנים האחרונות, וליד המיטה יש לי מרקר, שאיתו אני מסמנת משפטים שהם חזקים במיוחד בעיניי. מוכרחה לספר לכם, שעם הספר הזה זה לא כל כך עובד לי, כי מהר מאד הבנתי, שאני צריכה לסמן כל משפט שלישי, או שני.

אז אני פשוט קוראת בו הלוך וחזור, נפעמת מעומקם של הדברים.

עד כה, כל מה שקראתי מתחבר לי באופן ישיר לתפישת העולם ההוליסטית שלי, ובפוסט הזה, שבוודאי יהיה ראשון בסדרה, אני אשתף אתכם בקטע קטן מתוך הספר.

וכך שואל סטיבן קובי:

האם חשבתם פעם מה היה קורה לו ניסה האיכר להכין את השדה ברגע האחרון? מה היה קורה אם היה שוכח לשתול באביב, היה מעביר את הקיץ בבטלה גמורה, ואחר כך בסתיו היה מנסה לתקן את הטעות, בתקווה שיהיו לו פירות שיוכל לקצור?

האם זה היה עובד לו?

השדה הוא מערכת טבעית. כדי שהשדה יניב פירות, כדי שהמערכת תעבוד, אין ברירה. יש לשלם את המחיר, לעבור את כל התהליך. רק הזורע יקצור.

אין קיצורי דרך.

גוף האדם, גם הוא מערכת טבעית, המושתתת על חוקי הקציר.

בטווח הקצר, במערכת מלאכותית כמו קופת חולים, אתה עשוי להסתדר.

אתה נוטל בעצמך, או נותן לילדך, את התרופות שהרופא מציע לך לבעיה (לכאורה) שעליה התלוננת. התרופה מסירה את הסימפטום, אתה לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, באופן זמני לא סובל, ומבחינתך- הבעיה נפתרה.

תרופות וקופת חולים הן טכניקה מהירה וקלה, המועילה בטווח הקצר.

את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מערכת יחסים כושלת (סטיבן קובי).

או במילים אחרות, במוקדם או במאוחר את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מחלה מורכבת יותר, עמוקה יותר וסבוכה יותר, שיש בה יותר סימפטומים, יותר אינטנסיביות ויותר סבל.

הפגיעה במערכת תהיה נרחבת יותר.

כמו בשדה, כך גם בנוגע לגוף שלנו, כדי שתהיה לו יכולת אמיתית להתגבר על מכשולים, צריך להכין אותו מראש. מההתחלה. עוד משלב הינקות, ואפילו קודם, מההיריון.

לבנות מערכת חיסון חזקה, לטפח כוח חיות חזק, ולא למהר להוריד חום, לדכא דלקת באוזן,  פריחה בעור, או לכרות את השקדים.

לכל אלה יש סיבה שבגללה הם הופיעו מלכתחילה.

במרבית המקרים כדאי פשוט לאפשר לגוף לעשות את העבודה, לשלם את המחיר של הסבל הזמני, ולהשלים את התהליך כולו.

אני משוכנע שיש אנשים, אשר גם לאחר שהבינו פתאום את המשמעות האמיתית של המצב, היו ממשיכים לשבת בשקט.....(סטיבן קובי)

רק הזורע יקצור. אין קיצורי דרך.

איפה אתם ממקמים את עצמכם? בקבוצת ה"ממשיכים לשבת בשקט", או בקבוצת ה"זורעים כדי לקצור"?