לחסן או לא?

התחלתי ללמוד הומיאופתיה ממש עם תחילתו של ההריון הראשון שלי. עבדתי אז כסוכנת נסיעות במשרד קטן אך איכותי מאד, שנתן שירות בעיקר לבעלי עסקים מהעשירון העליון.

האוכלוסייה הזו לא כל כך נוסעת לנופשונים בתורכיה או יוון. במקום זה הם רוצים שתסדרי להם מקום על טיסה לסן פרנסיסקו במחלקה ראשונה כשהם כבר באוטו בדרך לשדה, או שתוציאי אותם מאיזה חור בסין לפגישה בפראג ומשם ישירות לבואנוס איירס, בלי לבזבז זמן מיותר בשדות תעופה, וכשכל המטוסים מלאים לגמרי.  אין לך אופציה להגיד להם שאין מקום במטוס, או שהשעה כבר 9 בערב, ואת בבית וכל משרדי חברות התעופה סגורים, והימים ימי אמצע שנות ה-90, ועדיין אין לך בבית לא מחשב, לא לפ-טופ ובטח לא אייפון. בקושי טלפון סלולרי מקרטע.

בוא נגיד, ששקט נפשי אין במצב הזה. יותר קרוב לפקעת עצבים שאין לה רגע אחד של מנוחה.

ואני בהיריון. כולם מסביב אמרו לי להירגע, כי להיות עצבנית בהיריון זה לא טוב לתינוק. נו, יופי. לך תגיד את זה ללקוח בסדר גודל של סטף וורטהיימר.

בשנה השנייה ללימודים קיבלתי לזה גם סימוכין אקדמיים. למדתי את התיאוריה האומרת, שאמא ועובר הם אחד. מה שקורה לאמא קורה גם לעובר שלה, ואי אפשר להפריד ביניהם. כשהגעתי לשלב הזה בלימודים, כבר הייתי עם קילומטראז' של פרקטיקה.

התינוקת שלי הייתה מראה מושלמת למצב הרגשי שהייתי בו בהיריון. היא בכתה בלי סוף, לקח לנו שעות להרדים אותה, כשכבר נרדמה, היינו מפסיקים לנשום מפחד שתתעורר למשמע האויר הננשף החוצה מפינו.

כשהייתה בת חודשיים לקחנו אותה לטיפול הומיאופתי. השינוי לא אחר לבוא, ויומיים אחרי שהתחלנו את הטיפול פתאום יכולנו לערסל אותה, להרגיע אותה בחיבוק.

כשהייתה בת שנה, התחלנו לחסן אותה בצורה מדורגת, על פי  כללים שלמדנו מראש.  

אחרי החיסון נגד פוליו, היא בכתה יום שלם כמעט ללא הפסקה. בימים שלאחר מכן הרגשנו שהחיסון ממש זרק אותה אחורה, לימים שלפני הטיפול ההומיאופתי.

הייתי אובדת עצות. מצד אחד, הרופא בקופת חולים מפעיל עליי לחץ לא נורמלי, שואל אותי אם אני רוצה שלילדה שלי יהיה פוליו (כאילו, דא?), ומצד שני, אני רואה את הילדה שלי, ומבינה שמשהו לא טוב קורה. וגם קצת ידע כבר היה שם, על הסיכון שיש בחיסונים, ועל כך שילדים שיש להם את הרגישות עלולים לפתח תופעות קשות אפילו עד כדי אוטיזם. מה עושים?

יצרתי קשר עם רופא הומיאופת ואמרתי לו : "שלום ד"ר .... כך וכך המצב של הילדה שלי....אני פונה אליך ולא אל המורים שלי, כי את התשובה שלהם אני יודעת מראש. אני רוצה לשמוע ממך, כיוון שאתה מחזיק בשני הכובעים- מה לעשות?"

והוא, ענה לי חד משמעית- "לא לתת לילדה את המנה השנייה".

הילדות שנולדו בהמשך כבר לא חוסנו בכלל, כי מאז כבר צברתי ידע נוסף בנושא, ראיתי ושמעתי על כל כך הרבה מקרים, עד שבשבילי הפחד מהחיסון היה גדול יותר מהפחד לא לחסן.

הדילמה אם לחסן או לא עלתה אצלנו בבית כל פעם מחדש. הדרך שלנו הייתה

 לחקור וללמוד על כל אחת 

מהמחלות- איך נדבקים, מה אפשרויות הטיפול.

מנגד, היינו לומדים על כל חיסון וחיסון האם יש בו סכנה ומהי.  

ככה קיבלנו החלטות. לא על פי מה שעושה הרוב ואפילו לא בגלל שככה הרופא אמר. העדפנו לקבל החלטה מושכלת, מתוך למידה וחקר של הנושא.

אתם מוזמנים להגיב ולכתוב איך זה אצלכם בתיבת התגובות למטה.

בריאות שלימה,

ורד.