איך אתם רואים את התפקיד שלכם כהורים?

לפני 11 שנים הפכתי לאמא. זה היה השינוי הכי משמעותי שהתרחש בחיי. לא רק ברמה הפרקטית- של ניהול חיים כשפתאום מישהו אחר מקבל קדימות בסולם העדיפויות. אלא בעקר ברמה המחשבתית, ההתפתחותית שלי כאדם. זה בא לי במקביל וביחד עם לימודי ההומיאופתיה, והחיבור של שני הדברים האלה לקח אותי מתוך עולם אחד, והעביר אותי אל עולם חדש לגמרי, שבו נפרשו בפניי דברים חדשים, מחשבות חדשות, תפישות שהיו חדשות לי ועמוקות כל כך, כאלה שכמותן לא הכרתי קודם.

לפני שהפכתי לאם, בכלל לא היו לי מחשבות על איזו מין אמא אני אהיה. לא חשבתי על התפקיד הזה, ההורי. 

הבנתי, כמו כולם, שלהיות הורה זה אחד מהדברים החשובים ביותר בחיים והייתה לי תחושת אחריות מאד גדולה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

הייתי כמו כל ההורים, שאוהבים את הילדים שלהם, ומוכנים להשקיע בהם מזמנם, ממרצם ומכספם.  
תפקיד ההורה, מעבר ללתת חום ואהבה, לא היה לא מוגדר ולא כתוב בשום מקום.

העניין הוא,  שתפקיד ההורה הוא תפקיד לא פחות מהותי מתפקיד ראש ממשלה. הרי כל אמא, היא ראש הממשלה של הבית שלה והאחריות שלנו כלפי בני המשפחה שלנו היא לא פחותה בכלום מהאחריות של ראש הממשלה או בכירים אחרים כלפינו, העם. 
אתם יכולים לדמיין מצב שבו ראש הממשלה  נכנס לתפקיד בלי שתהיה לו הגדרה ברורה של מה שנדרש ממנו?

להקים משפחה זה ליצור מערכת לכל דבר. כמו כל מערכת אחרת. בהתחלה, לפני הזוגיות, היינו  פרטים נפרדים. הפכנו לשניים שמאוחדים סביב עניין מסויים, ויחד יצרנו מערכת. למדנו והבנו, שכדי שהמערכת הזו תוכל לפעול בצורה תקינה, אנחנו צריכים להסתכל עליה כעל מערכת. לסגל ראייה מערכתית.

                                                                                                                    לפתח חשיבה מערכתית ובתוך זה לאפשר לכל אחד מבני המשפחה להתפתח וללכת בדרכו.

כמו בכל מערכת זה יש את זה שמוביל אותה.  שיודע לאן הולכים ולאן רוצים להגיע. עם הזמן התברר לי  שלהוביל את המערכת הזו זה ממש לא עניין של מה בכך. כי אחרי בחירת המטרה צריך גם לבנות את הדרך להשגתה. כשאנחנו לוקחים על עצמנו תפקיד מסויים, ובוחרים מטרה מסויימת, איש לא ישיג אותה עבורינו. יש צורך לעבוד, לפעמים אפילו לעבוד קשה מאד, כדי ליישם את הבחירה הזו הלכה למעשה. אחרת, כל הרעיונות שלנו יישארו בגדר פנטזיה.

הבנתי, שהתפקיד המרכזי  שלי כאמא הוא לדאוג שהילדות שלי יתפתחו. לא בדרך שלי, או בדרך של אמא שלי, אלא בדרכן שלהן, הייחודית להן. הילדות האלה יגדלו, ובבוא העת ייצאו לדרכן העצמאית. לכן, אני צריכה לחזק את החוזקות שלהן, את הקו הפרטי של כול אחת מהן,  שמעיד על משהו נסתר, שאולי עכשיו, כשהוא קטן- הוא עדיין נסתר מעינינו, אבל בבוא היום ייחשף ויתגלה במלוא עוצמתו, אם רק נאפשר להן את זה- אבא שלהן ואני.

המשך יבוא, ובינתיים, אשמח לתגובות, ממש כאן, בתיבת התגובות למטה.