השבוע לא הייתי צריכה לחשוב הרבה על מה לכתוב. נעמי ורות פתרו לי את העניין בקלילות. איך אני יכולה לעבור את השבוע הזה, בלי לדבר עליהן, נשים שמצליחות להשיג את מה שהן רוצות בנועם הליכות, חוכמה ואסרטיביות?
"ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה (שהייתה מרכז החיים היהודי לפני ירושלים) לגור בשדי מואב (שקט ושלווה), הוא ואשתו ושני בניו." (רות א',א').
"ושם האיש אלימלך (המשפחה המיוחסת של יהודה) "ושם אשתו נעמי (מלשון נועם, שהייתה מפורסמת במעשי החסד שלה) ושם שני בניו מחלון (כמו חולי) וכליון (סוף וכליה)", שמות המסמלים את מה שקרה להם בסופו של דבר...
אלימלך יורד מנכסיו ובהמשך "וימת אלימלך איש נעמי" (א',ג').
הבנים נשאו נשים מקומיות – ערפה ורות, בנותיו של מלך מואב.
מצבה הכלכלי של המשפחה הולך ומתדרדר מאד.
נעמי חוזרת אל ארץ ישראל, מלווה בשתי כלותיה. היא מנסה לשכנע אותן לחזור לבתיהן.
ערפה משתכנעת ועוזבת. רות לעומתה ממשיכה לדבוק בנעמי.
(שנים רבות מאוחר יותר, נערך קרב צאצאה של רות – דוד – לזה של ערפה – גוליית. דוד – צאצאה של זו שדבקה בדרך – ניצח את צאצאה של זו שעזבה).
רות אומרת: "אל תפגעי (תפצירי) בי לעזבך לשוב מאחריך. כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקייך – אלוקי... " (א', ט"ז-י"ז).
"ותצא מן המקום אשר הייתה שמה ... בדרך לשוב אל ארץ יהודה" (א',ז'). "ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם... בתחילת קציר שעורים" (א',כ"ב).
"ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהן, ותאמרנה: הזאת נעמי?! (א', י"ט).
באותה עת השופט של ישראל היה בועז, אחיינו של אלימלך, חכם מבוגר ומכובד. נעמי ורות רעבו ממש ללחם. הן הגיעו לעיר בזמן הקציר. רות הציעה ללקוט תבואה יחד עם העניים. נעמי הסכימה לכך (אחרת, הספר היה מסתיים בשלב זה, בשתי לוויות נוספות...)
כשהגיעה שעת הצהריים, הגיע בעל הבית לשדותיו ומייד הבחין ברות. "ויאמר בועז לנערו הניצב על הקוצרים – למי הנערה הזאת?" (ב',ה').
בועז מזמין את רות לאכול עמו. רות אכלה כפי צרכה ואת היתר שמרה עבור נעמי. בועז מזהיר את אנשיו, שלא להפריע לה והיא המשיכה ללקוט בשדהו עד לערב.
כשהיא חוזרת, אומרת לה נעמי, שהגיע הזמן לזוז קדימה. היא נותנת לרות הוראות מדויקות: בועז יעסוק בזריית הדגן ויבלה את הלילה בגורן, על מנת להשגיח על היבול. על רות להתלבש יפה, לבוא אל הגורן כשבועז ישן ולשכב למרגלותיו.
באמצע הלילה בועז מתעורר ומוצא אישה למרגלותיו. לשאלותיו הנבוכות היא עונה: "אנוכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה." (ג', ט') – אתה צריך להינשא לי!
בועז הופתע לטובה מכך שרות מוכנה להינשא לחכם זקן ולא לחפש בחור צעיר שיימשך בקסמיה. הוא הבטיח לה לבדוק את העניינים בבוקר.
בועז היה אחיינו של אלימלך, אך לאלימלך היה אח שהיה עדיין בחיים ואשר לו הייתה זכות ראשונים לגאול את שדהו. בועז מסביר לו את מצבה של נעמי ומציין שהגואל צריך גם לשאת את רות לאישה.
"לשאת מואבייה ולפגום בשושלת שלי? – תעשה את זה בעצמך!"
בועז מסכים מייד, רוכש את הנחלה ורות הופכת לאשתו.
אח, איזה סיפור! הכול יש פה- משבר, אהבה, תאווה, השפלה, צמיחה. מה לא?
שתי נשים, שלא נתנו ל"גורל", לנסיבות ולמצב להוביל אותן, אלא תכננו מהלכים קדימה, וציירו ביד בוטחת את מציאות חייהן.
אני חשה הזדהות מסויימת. מקווה שגם אתם.
חג שמח לכל בית ישראל,
ורד 
איזה יופי ורד. נהניתי!
השבמחקתודה!
השבמחק