האוכל ככלי לריפוי, תקשורת והתפתחות

"מותק", פונה הבעל לאישתו, "מה הכנת לאכול היום?"

"כלום", היא משיבה.

הבעל המאוכזב מנסה לעקוץ, "אבל זה גם מה שהכנת אתמול!"

היא מסתכלת עליו ואומרת – "זה היה ליומיים…"

 

אצלנו בבית אוכלים בדרך כלל אוכל מבושל. החלק של ה'אוכלים' הוא באחריות כולם. החלק של ה'מבושל' נמצא תחת אחריותי.

אני חושבת שלא אגזים אם אומר שבמצטבר יש לי משהו כמו שבע - עשר שעות מטבח שבועיות, וזה בלי לספור הכנת ארוחות קלות בסגנון ארוחת ערב חטופה או סנדביצ'ים לבית ספר.

זו עבודה שלפעמים אני מוצאת אותה נעה בין ההגדרות- מתישה, מייגעת ועד ליוצאת מהאף.

 לפעמים ממש לא בא לי לבשל, ואז אני קונה אוכל מוכן. ואם המצב ממש קשה, אני שולפת מהמקפיא מזון לשעת חירום בדמות טבעות בצל או שניצל תירס.

 בתקופה שסביב מעבר הדירה יצא שבמשך חודש וחצי לא בישלתי בכלל. לפני המעבר - בגלל שרציתי לרוקן את המקרר. ואחריו, בגלל שנכנסתי לבית לפני שהרכיבו לנו את המטבח.

 זו הייתה תקופה לא פשוטה. הייתה כאן תחושה של חוסר יציבות. הבנתי אז יותר מתמיד, שהמטבח הוא הלב של הבית, וכשהמטבח לא מתפקד, כל התפקוד של בני הבית מושפע מזה. הכל כאן הרגיש ארעי, חסר שקט ועצבני.

                                                  

 על הכירה הזו בישלתי בימים שלא היה מטבח

לאירינה אוסוסקין, מפתחת גישת "פיסיקה משפחתית", יש הסבר מאד מעניין, הוליסטי ועמוק על הנושא.

היא רואה באוכל יותר מחומר הזנה. היא אומרת שהאוכל הוא בסיס להתפתחות.

 היא אומרת שסביב שולחן  האוכל ישנה התחברות של שלושה תחומים: חשיבה, אוכל ומפגש.

דרך האוכל יוצרים התפתחות. אם מתאימים את האוכל לכל אחד מבני המשפחה, ומגישים לו כמו שהוא אוהב, אפשר דרך האוכל אפשר להעביר אהבה.

כשילד מקבל אוכל שהוא אינו אוהב, זה גורם לו כעס, ושהילד כועס, זה משליך על תחומים אחרים בחייו.

לדעתה, אין כלי יותר פשוט ואפקטיבי מבישול, וילד אינו יכול להתפתח בצורה תקינה, בלי שיספוג את ריחו המיוחד של הבית.

 מבחינתה אוכל הוא כלי להתפתחות האדם וגם לריפוי, והצלחת יכולה בקלות להיות הצלחת של השלום בבית, והאוכל הוא עולם ומלואו.

כדי לעזור לכם לבשל מתוך התכווננות אירינה ממליצה לחשוב בזמן שאתם מבשלים על האדם שהאוכל מיועד לו. למי עושים את אוכל? איזה סוג אוכל הוא אוהב? מה מטרת הבישול?

הדיוק חשוב מאוד בתהליך הכנת האוכל. גם מהירות הבישול היא גורם בסיסי.

צריך לדעת איך לחשוב על האוכל ולצמצם את כל תהליך הכנת האוכל לפני כן, בחשיבה, כך שבזמן שמכינים את האוכל אפשר יהיה להפסיק לחשוב. כך שכשעושים את האוכל כבר אין מחשבות.

כשמכינים אוכל, לפני שמתחילים לבשל, לעשות תוכנית בראש – מה? למי?

כשמכינים כך, רואים את התוצאות על העיניים של זה שאוכל, שעבורו נעשה האוכל.

בחרתי לכתוב על הנושא, כיוון שזה כלי כל כך נגיש, פשוט וזמין עבורינו, ההורים, ונראה לי שזה יהיה ממש פספוס אם לא נשתמש בו.

זכרו: האוכל הוא דרך נפלאה להראות אהבה אמיתית, ולתמוך בהתפתחות ובקשר שלנו עם הילדים.

בתיאבון J

ולקינוח, עוד קטע מצחיק בנושא מתוך התכנית "צחוק מהעבודה". לא צריך לראות הכל. הדקה הראשונה מספיקה.