‏הצגת רשומות עם תוויות התפתחות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות התפתחות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 14 במרץ 2013

ואז הגיע הילד השני...


(בהשראת הספר "הורה כתומך", פיסיקה משפחתית)

כאשר נולדה הבת הבכורה שלי, היא הפכה את הבית, אותנו, את המשפחה, למערכת. כמו שקורה בכל בית, כאשר נולד הילד הראשון.
 
(בשלב הזה אני ממליצה למי שטרם קרא את שני הפוסטים הקודמים בנושא לעשות זאת עכשיו, כדי שהרעיון יתחבר לשלם 
  1. תפקיד הילד הבכור  
  2. האם הילד הבכור שלכם נוטה לחלות יותר מאחיו הצעירים?  )

ההצטרפות שלה אלינו, כמו שהצטרפות של כל ילד ראשון למשפחה, יצרה משולש, של אמא-אבא-ילד.  
 




אם ההורים אינם מודעים לחשיבות של הפיכת הילד הראשון את הזוג למשפחה, למערכת, והם אינם מודעים למרחב ההתפתחות, והתמיכה שהילד זקוק מהם כדי להתפתח, מתחילות להיווצר כל מיני בעיות בכל מיני מישורים- רגשיים, התנהגותיים, ובריאותיים.

לכל ילד יש קו התפתחותי ייחודי עבורו. זהו למעשה תחום החוזק של הילד, משהו שהוא אוהב לעשות ושהוא טוב בו, ויש לו את הדרך הייחודית לו להשיג את הדבר. לממש אותו. להתפתח בכיוון שלו.

קו ההתפתחות הוא קו מאד חזק.
למעשה, הוא עובד כמו מגנט, וכל הזמן מושך אליו את הילד.

 
ילד, שמקבל תמיכה מהוריו, תמיד מוצא עוד משהו שמעניין אותו ומעסיק אותו.
ילד שמקבל את התמיכה הנכונה מהוריו, והם מאפשרים לו ללכת בכיוון של תחום העניין והחוזק שלו, נמצא על "קו ההתפתחות" שלו.

כשלילד אין קו, הוא נמצא בבלגן פנימי.


כאשר נולד ילד נוסף, הוא נולד לתוך מערכת קיימת.

זו שיצר אחיו הבכור.

הילד השני קולט את מה שקיים בבית, במערכת. גם את הדברים הטובים, וגם את הפחות טובים. הוא מושפע גם מהוריו, אבל גם מאחיו הבכור.

אם הבכור נמצא בבלגן פנימי, האנרגיה הזו עוברת בתוך המערכת גם לאח הצעיר. הפרעות בהתפתחות של הילד הבכור, משפיעות על המערכת כולה. לא רק על הבכור. גם על אחיו הצעירים ממנו.


לרוב ההורים יותר "זורם" עם הילד השני.
הם כבר יותר מנוסים, פחות לחוצים, יותר מאפשרים.
יותר מאפשרים לו להתנסות, יותר מאפשרים לו לטעות, אפילו יותר מאפשרים לו לבכות. פחות רצים וקופצים על כל "פיפס".

ההתייחסות הפחות "לוחצת" של ההורים כלפי הילד השני, מביאה לזה שהוא מצליח יותר ללכת על הקו שלו ללא הפרעות ובתמיכה.

אבל אז, מה קורה? שכחנו לרגע את הגדול...

למעשה, כאן נוצרת הקנאה מצד האח הגדול.

ככל שהשני יתפתח על הקו, כך תלך ותגדל היריבות ומאבקי הכוח בין האחים. כולל צעקות, הצקות ומכות מטעם הראשון...




השני הרבה פעמים יהיה שנון, מצחיק, "מספרי" שכזה.
ההורים מרוצים ממנו, והרמה המנטלית שלו הולכת ומתפתחת.

אבל, ככל שהיא מתפתחת, כך היא מתנגשת עם הרמה הרגשית של הראשון, שמתקשה למצוא את מקומו בעולם, ומקנא באחיו ה"מוצלח" יותר.

כמעט בכל משפחה יש קושי לאזן בין הכוחות.


מאבק הכוחות והתחרות יכולים להיפתר, אם נזכור "ליישר" את קו ההתפתחות של הראשון. אם נתמוך בו. נדאג שהוא יהיה עסוק, שיעסוק בדברים בהם הוא חווה הצלחות, ולתת לו על אלה חיזוקים חיוביים.

תמיד תמיד, בכל שלבי ההתפתחות בחיים, תשומת הלב שלנו, ההורים, צריכה להיות מופנית יותר כלפי הילד הראשון.
הוא צריך לקבל את המעמד שלו.
אנחנו צריכים לזכור שהוא זה שיצר את המשולש המשפחתי. 

כך, הוא הופך להיות מורה לאחיו, ולא יריב שלו.

ההורים תומכים בהתפתחות של הראשון, והוא, באופן טבעי, מתוך ההצלחה וההתפתחות שלו, תומך בשני.

הכוונה אינה, חלילה, להפלות בין הילדים.
ההתכוונות שלנו, ההורים, צריכה להיות ברמה המחשבתית. מחשבתית אנחנו אמורים לחשוב על קו ההתפתחות של הראשון.





ותודה לכם על הפוסט הזה. בזכותכם נזכרתי איפה להשקיע את מירב האנרגיה, ומה כדאי לי לעשות. 




יום ראשון, 10 בפברואר 2013

תפקיד הילד הבכור


כמעט בכל משפחה האחים מתקוטטים ביניהם. זה יכול להיות ריב על צעצוע, או על איזו מוסיקה לשמוע, או באיזו תכנית לצפות בטלוויזיה, ועל מי יישב בצד ימין של הספה.  

בפוסט הראשון שלי, בנושא "תפקיד הילד הבכור", הזכרתי את נושא הרצון של הילד הבכור להתפתח בקו הייחודי שלו.

הנושא הזה מקבל משנה תוקף כאשר מצטרף למשפחה ילד נוסף.

כאשר ההורים מבינים, שההתנהגות של הילד היא לא בהכרח התמרדות, או שהוא עושה להם "דווקא", אלא הבעת רצון ללכת על קו ההתפתחות הייחודי שלו, והם מצליחים לאפשר לו את ההתפתחות הזו, אז הילד יהיה שמח ומרוצה.

ברוב הבתים, הורים לילד ראשון לא מבינים את המקום של הילד בהתפתחות של הבית.

ואל תחשבו שאני כזו גאונה בתחום, או שאני אלופה ביישום הרעיון. גם אני לא הייתי מודעת לזה, עד שנחשפתי לידע הזה (=פיסיקה משפחתית). עשיתי, ואני עדיין עושה, אין סוף טעויות עם הבכורה שלי. לפעמים אני נזכרת איך לעשות אחרת, ואז פתאום הכול מסתדר, כאילו שפיזרתי אבקת קסמים. ואז, שוב אני שוכחת, ושוב יש קונפליקטים ועצבים וכל הבית כמרקחה.

הבכורים שלנו הם בדרך כלל ילדים מאד טובים. רציניים, שקולים, אחראים, כאלה שאפשר לסמוך עליהם. אבל הם גם אלה שמאתגרים אותנו, ומפגישים אותנו עם דילמות פנימיות מאד גדולות.

"מכת בכורות", אני קוראת לזה.

כאילו שהם אף פעם לא מרוצים עד הסוף. יש בהם איזו חוסר מרוצות בסיסית. מכירים את זה?




אנחנו, ההורים, לא תמיד מבינים את התפקיד העצום שיש לילד הבכור בבניית ההתפתחות של הבית כולו, ולא את המקום שלנו כמי שאמורים לתמוך בקו ההתפתחות של הילד הזה.

לא רק שאנחנו לא תומכים בקו שלו, אנחנו בהמון מקרים ממש מפריעים לו ללכת על הקו הזה. וזה כמובן בלי להתכוון. זה משהו שעובר בתקשורת המילולית והבלתי מילולית שלנו מולו.

כשהילד לא רואה את הקו שלו באופן ברור, אז הוא נמצא למעשה באיזה מין תוהו ובוהו פנימי. יש בו אי שקט, התנהגות בלתי צפויה, יש את חוסר המרוצות שהזכרתי קודם, המון תלונות כלפינו, אולי אפילו חוצפה. במצב הזה לא ברור לילד מה הוא צריך לעשות, לאן הוא רוצה להגיע, וקשה לו מאד להעסיק את עצמו.

כשאני חושבת בהקשר הזה על הילדות הפרטיות שלי, אני ממש יכולה לראות הבדלים בין הבכורה, שכתינוקת לא ידעה להעסיק את עצמה בכלל, והייתה צמודה אליי וחסרת שקט, לבין השנייה ובוודאי השלישית, שהיו משחקות פרקי זמן ארוכים, ומוצאות לעצמן כל הזמן דברים שהעסיקו ועניינו אותן, ולא נזקקו לי כ"מפעילה".



אי שקט, חוסר וודאות, חוסר מרוצות, בלבול- אלו הם דברים אשר גורמים להיחלשות של כוח החיות, ולנטייה לחלות, או להיות באופן כללי במצב של מערכת חיסון ירודה יותר.

זוכרים שבפוסטים הקודמים כתבתי על בריאות וחולי? על כך, שהעדר סימפטומים אינו מעיד על מצב של בריאות? (למי שלא קרא, ממליצה לעשות זאת).

כשאדם נמצא במצב פנימי של דיס הרמוניה, הוא נמצא במצב שאינו בריא.

אצל מי שכוח החיות שלו חזק יותר- נראה מחלות אקוטיות (העלאת חום, דלקות, פריחות). אצל מי שכוח החיות חלש יותר, יש סיכוי שלא נראה אפילו את זה, ואז יש אפילו עוד יותר סיבה לדאגה, כי זה אומר שהמצב הרגשי עוד יותר סבוך ועמוק, ולכוח החיות אין בכלל כוח להוציא החוצה.

על מה קורה כשמגיע הילד השני- בפוסט הבא.

יום שני, 31 בדצמבר 2012

האם הילד הבכור שלכם נוטה לחלות יותר מאחיו הצעירים?

יש לי תיאוריה, שעד היום אומתה בשיחות שלי עם מכרים וחברים, בקליניקה וגם במשפחה הפרטית שלי, ואני רוצה לבדוק אותה בהיקף רחב יותר.
נראה לי שיש קשר בין הדברים, והייתי רוצה לדעת האם אכן כך, או שמחשבותיי מופרכות לחלוטין בהקשר הזה...

התיאוריה שלי אומרת, שהילד הבכור נוטה לחלות יותר.
"לחלות יותר" הכוונה שהוא מפתח מצבים אקוטיים (חום, דלקות וכו') לעיתים קרובות יותר מאחיו,
או שיש לו בעיה כרונית כלשהי, לעומת אחיו, שאין להם בעיה כרונית בכלל.
או, שאם גם אחיו חולים במחלה אצל הבכור יהיו יותר התפרצויות. או שהן חזקות יותר.

(לשם ההבהרה, מצב כרוני זה מצב של אלרגיות, למשל, או אסתמה. איזה שהוא מצב כללי של חוסר בריאות).


אתחיל מזה שאסביר על מה מבוססת התיאוריה שלי, ואחר כך אשמח לתגובות שלכם, כדי שאלמד מהן.

אז בואו נדבר קצת על תפקיד הילד הבכור...


"תפקיד" הילד הראשון (הדברים נכתבו בהשראת "פיסיקה משפחתית")

הבנת הנושא הזה היא קריטית ממש בהשפעתה על בריאותו של הילד הבכור, וכמו באפקט דומינו, על הבריאות של אחיו הצעירים.

בראשית היו איש ואישה. יום אחד הם התחברו, והפכו משני אינדיבידואלים לזוג.



כעבור איזה זמן הם הביאו ילד לעולם, והילד הזה הפך להיות העניין המרכזי בחייהם. פתאום, האיש והאישה התחילו לתת את הדעת על המשמעות העמוקה של החיים בזוג בכלל, ועל החיים של הילד שלהם בפרט.

הילד הזה הביא להם המון שמחה, אבל יחד עם השמחה הגדולה הגיעו גם התמודדויות, אתגרים ואפילו קשיים.

 
ההורים הפכו לאנשים עייפים שלא כל כך ישנים בלילה. הם גילו שהרבה פעמים אין להם אפשרות לשבת לאכול יחד. האמא של התינוק גילתה, שהיא לא יכולה להיכנס למקלחת או אפילו לשירותים בלי שיהיה עוד מישהו בבית שישגיח על התינוק שלה.

 
 
התינוק קצת גדל, וההורים שלו התחילו לחשוב על מסגרות חינוכיות, ולחפש מטפלת שתוכל להעניק לילד שלהם את כל מה שהם רוצים.

הם התחילו גם לדאוג לתקציב נוסף או לפנות תקציב קיים לטובת הילד שלהם.
וכמובן שהם מצאו שהם דואגים מאד להתפתחותו- המוטורית, הקוגניטיבית והבריאותית.

בתוך כל הדאגות האלה, ההורים המותשים לא תמיד נותנים את הדעת על כך, שהילד הראשון הוא זה שבנה למעשה את הבסיס להמשך החיים של כל המשפחה. לפניו, לא הייתה משפחה. היה רק זוג. ההצטרפות שלו אליהם, זהו הדבר ששינה את הסטטוס שלהם מ"זוג" ל"משפחה".



הילד הזה נולד עם דחף להתפתחות ועקשנות ללכת עם הדברים שמעניינים אותו, שמעסיקים אותו, שבהם הוא טוב והם נטייתו הטבעית. ללכת על הקו שלו.

ההורים לא תמיד מבינים שהעקשנות של הילד נובעת מהרצון שלו להתפתח . הם רוצים "ליישר" את הילד. ללמד אותו את ההרגלים של הבית, או את ההרגלים שמתאימים לחיים שהיו להם לפניו. הם שומעים לעצות של כל מיני סבתות, שאומרות שאם תתני לו ככה וככה אז הוא יהיה מפונק, או עצלן. הן שומעות לעצות של האחיות בטיפת חלב, שמלמדות שצריך ללמד את הילד לישון במיטה שלו, ואיך לקחת ממנו את המוצץ בגיל X ואת הטיטול בגיל Y.

הן שומעות לגננת, שאומרת שבבוקר מאד כדאי שהילד ירכיב לפחות פאזל אחד.

אני זוכרת, שכשהבת הגדולה שלי הייתה בת שלוש, הגננת שלה חשבה, ששעות הבוקר הן השעות שהילדים נמצאים בריכוז גבוה, ולכן מאד חשוב שבשעות האלה הם יעשו לפחות "עבודת" חשיבה אחת. כל הגן היה ערוך על השולחנות עם פאזלים ומשחקי הרכבה וחשיבה, והילדים כוונו אל השולחנות. אי אפשר היה לשחק בבובות, למשל, בשעה הזו.

הרצון של ההורים, הציפייה שלהם מהילד, היא מעמסה מאד גדולה עליו. מערכת היחסים המורכבת שנוצרת בין הילד וההורים יכולה פעמים רבות להוביל למצבים שבהם הבכורים "חולניים" יותר, והרבה פעמים אפשר לראות שלבכורים יש  פתולוגיות כאילו "תורשתיות". האמא אלרגית- גם הבת הבכורה תהיה אלרגית (ככה זה אצלנו, למשל). לאבא יש בעיות נשימה- גם לילד הגדול יהיו בעיות נשימה.

אני רואה המון דוגמאות כאלה בקליניקה.

אפשר לומר, שהילד לא מקבל תמיכה נכונה מההורים. כתוצאה מכך הוא לא נמצא על קו ההתפתחות הייחודי שלו, וזה הופך אותו ללא מאוזן מבחינה פנימית. מבחינה חיצונית מה  שנראה זה כל מיני בעיות והפרעות- היפראקטיביות, נטייה לחלות יותר וכו'.

בפוסט של שבוע הבא אכתוב עוד על הנושא.

ועד אז, איך זה אצלכם? האם גם אצלכם הבכור חולה יותר? לעיתים תכופות יותר, או שיש לו איזו בעיה כרונית יותר מאשר לאחיו הצעירים?

שבוע נפלא וחופשי מתרופות לכולכם,

ורד

יום שני, 14 במאי 2012


בראש הבלוג שלי כתוב, שהבריאות היא חופש. 
חשבתי, שהגיע הזמן שנדבר על זה קצת....






דברים שמגבילים אותנו, הולכים ומכרסמים בבריאות שלנו לאט ובשקט, ועם הזמן הם מייצרים מחלה שהולכת ונעשית יותר ויותר מורכבת , עד שבסופו של דבר מתפתחת מחלה  כרונית.


כשאני אומרת "מגבלה", למה אני מתכוונת?

ברמה הפיסית קל להסביר מה זו מגבלה- אסתמה היא מגבלה. אלרגיה היא מגבלה. גם מיגרנות הן מגבלה, וגם דלקות אוזניים חוזרות, או כל בעיה פיסית אחרת.

גם ברמה הרגשית יש לנו מגבלות רבות.
למשל, אם יש לילד פחדים או חרדות, זוהי מגבלה לכל דבר.
ילד יכול להימנע, למשל, מכל מיני סיטואציות, בגלל הפחד שלו.


בחצר שלנו יש שתי חתולות וכלבה אחת, והשבוע, ביקרה את הבת הקטנה שלי חברה, שהתברר מהר מאד שהיא פוחדת מחיות. הילדה הזו הייתה כל כך מוטרדת מהנוכחות של החיות, שהיא לא הייתה מסוגלת לא לשחק, ואפילו לא ליהנות מהממתק שנתתי להן, וכל הזמן היא רק בדקה איפה החיות ועד כמה הן קרובות אליה. 
ללא ספק, הפחד שלה הגביל אותה, ופגם בהנאה שלה.







כדוגמה למגבלות ברמה השכלית אפשר לקחת בעיות זיכרון, שגם הן מגבילות את האדם.


אבל, גם התפיסות והאמונות שלנו, יכולות להיות מאד מגבילות.


כשאדם לא מצליח לממש את עצמו, כשהוא אינו מצליח לחיות חיים שמספקים אותו, זה מצב של מחלה.

אם אתה עובד במקום עבודה שאתה לא אוהב, או שאתה חש שהבוס מתנקל לך,
אם את חשה שבעלך אינו מבין אותך,
אם אתה חי בתחושת תסכול מתמשך, או כעס ממושך,
או תחושת חוסר סיפוק,
קיים סיכוי יותר מסביר, שעם הזמן גם תפתח מחלות פיסיות.






כשאדם מפתח מחלה, למחלה שלו יש תפקיד. 
היא באה להגיד לבן אדם, שמשהו השתבש. להעיר אותו, להאיר לו כמו עם זרקור את המצב שבו הוא נמצא, ולהגיד לו "שים לב, אתה לא בכיוון הנכון."


אז מה עושים?
קודם כל, לא משלימים עם כאב שחוזר על עצמו, ולא משלימים עם סבל שנמצא כל הזמן, או שחוזר לעיתים קרובות.
לא משלימים עם מגבלה. לא משלימים עם ביקורת עצמית גבוהה. לא משלימים עם מצבי רוח ירודים שנמצאים שם כל או רוב הזמן.
לא מקבלים את זה. 
ולא מסכימים עם זה. 

אם רוצים להרגיש טוב ולחיות חיים בריאים, כמובן....


עובדים על חשיבה חיובית,


קוראים ספרות שעוסקת בתחום "משרים" את עצמנו בתכנים חיוביים ומקדמים,


ואם צריך, הולכים גם לטיפול מקצועי (כמובן וטבעי שאמליץ על הומיאופתיה קלאסית).


אז צאו לדרך, וחיו חיים מלאי סיפוק ומעוררי השראה!


ותגובות- השאירו לי בתיבה.





















יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

והרי חידה- מה בין מטוס, תפוח ו-40?


אומרים שלעולם אל לך לשאול אישה בת כמה היא. לי אין בעיה ששואלים אותי בת כמה אני. למעשה, אני אומרת בת כמה אני גם בלי שישאלו אותי.

אתמול מלאו לי 40! כן כן. 40! איזה גיל זה 40, אה? תמיד פחדתי מהיום הזה, שאהיה בת 40. תמיד זה היה נראה לי גדול כזה, מבוגר... עכשיו, כולם אומרים ש-40 זה ה-30 החדש. מה אני אגיד לכם? זה נכון שנשים בנות 40 עדיין מאד מקפידות להיראות בנות 30. זה גם נכון שאנחנו עדיין מעיזות ללדת בגיל הזה, לפתח קריירה, לעשות שינוי בקריירה, ללכת ללמוד משהו חדש. אז אולי זה נכון. אבל בכל זאת. 40 שנה שאני כבר מסתובבת על הכדור הזה! 40 שנה!

ואתם יודעים מה? 40 זה בכלל לא כמו 30. 40,  זה לא סתם גיל. יש לו, למספר הזה,  משמעות מאד עמוקה.

ביהדות, המספר 40 מופיע פעמים רבות בהקשר של תהליך הבשלה, של השלמת תהליך:
v    משה עלה להר סיני לארבעים יום וארבעים לילה "ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר. ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד')- עד שאלוהים החליט שהוא והעם מוכנים ובשלים כבר לקבל את התורה
v    נוח ישב בתיבה שלו ארבעים יום וארבעים לילה "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" (בראשית פרק ז')- עד שהקדוש ברוך הוא הצליח לעשות פה חזרה קצת סדר
v    גוליית חיכה לעימות 40 יום "וייגש הפלשתי השכם והערב ויתייצב ארבעים יום" (שמואל א פרק יז')- עד שבא דויד וקלע לו בול בפוני
v    בתקופת השופטים כתוב שלוש פעמים "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"
v    משה הוביל את בני ישראל במדבר ארבעים שנה- עד שהגיע דור שהיה משוחרר מנטלית מהעבדות והיה בשל לחיי עצמאות ולקיחת אחריות
v    ארבעים שבועות לוקח להשלים היריון (40 לחלק ל-4 שבועות שיש בחודש= חודשים10. אז למה תמיד אומרים לנו שהיריון זה תשעה חודשים???)
v    ארבעים ימי תשובה מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים- עד שהאדם מסיים את תהליך החפירה הפנימי.

אני חושבת שהבנתם את הפרינציפ, וגם השתכנעתם, שה-40 הזה זה לא צחוק, ויש פה עניין רציני, ואני שואלת, איך זה קרה לי? או נכון יותר- מתי זה קרה, שנהייתי בת 40? בהרבה מאד מובנים, בפנים זה מרגיש לי כמו 16, או 24, ואני מסתכלת על עצמי, ולא מאמינה שזו אני.

מצד שני, אני יכולה בקלות להתחבר גם למקום של השלמת תהליך, של הבשלה. אני נמצאת בתהליך התפתחותי מאד משמעותי ועמוק, מבינה ברמה העמוקה ביותר את המקום שאני עומדת בו היום, יודעת מי אני, במה אני מאמינה, ומה אני רוצה להמשך, ומסוגלת להביא מזה גם לאחרים, לטפל ולסייע, להדריך ולתמוך.
אז בלי להתבלבל, לקחתי את החגיגה הזו צעד אחד קדימה, ונסעתי לי לא פחות ולא יותר- לעיר הגדולה.

לא, לא לתל אביב. לעיר
ה- גדולה. לניו יורק.

כן כן, ממש עכשיו אני פה, נוגסת ב"תפוח הגדול" בתאוות חיים אין סופית.

ובמסגרת החגיגה הפרטית שלי, אני מאחלת לכולכם, ובעקר לכולכן- שתהנו מעצמכן, שתפרגנו לעצמכן, שתאהבו את עצמכן, וגם את כל מי שנמצא סביבכן. זה יחזור אליכן במנות גדושות. מבטיחה!




יום שבת, 6 באוגוסט 2011

איך אתם רואים את התפקיד שלכם כהורים?


לפני 11 שנים הפכתי לאמא. זה היה השינוי הכי משמעותי שהתרחש בחיי. לא רק ברמה הפרקטית- של ניהול חיים כשפתאום מישהו אחר מקבל קדימות בסולם העדיפויות. אלא בעקר ברמה המחשבתית, ההתפתחותית שלי כאדם. זה בא לי במקביל וביחד עם לימודי ההומיאופתיה, והחיבור של שני הדברים האלה לקח אותי מתוך עולם אחד, והעביר אותי אל עולם חדש לגמרי, שבו נפרשו בפניי דברים חדשים, מחשבות חדשות, תפישות שהיו חדשות לי ועמוקות כל כך, כאלה שכמותן לא הכרתי קודם.

לפני שהפכתי לאם, בכלל לא היו לי מחשבות על איזו מין אמא אני אהיה. לא חשבתי על התפקיד הזה, ההורי. 
הבנתי, כמו כולם, שלהיות הורה זה אחד מהדברים החשובים ביותר בחיים והייתה לי תחושת אחריות מאד גדולה, אבל לא הרבה מעבר לזה.
הייתי כמו כל ההורים, שאוהבים את הילדים שלהם, ומוכנים להשקיע בהם מזמנם, ממרצם ומכספם.  
תפקיד ההורה, מעבר ללתת חום ואהבה, לא היה לא מוגדר ולא כתוב בשום מקום.


העניין הוא,  שתפקיד ההורה הוא תפקיד לא פחות מהותי מתפקיד ראש ממשלה. הרי כל אמא, היא ראש הממשלה של הבית שלה והאחריות שלנו כלפי בני המשפחה שלנו היא לא פחותה בכלום מהאחריות של ראש הממשלה או בכירים אחרים כלפינו, העם. 
אתם יכולים לדמיין מצב שבו ראש הממשלה  נכנס לתפקיד בלי שתהיה לו הגדרה ברורה של מה שנדרש ממנו?



להקים משפחה זה ליצור מערכת לכל דבר. כמו כל מערכת אחרת. בהתחלה, לפני הזוגיות, היינו  פרטים נפרדים. הפכנו לשניים שמאוחדים סביב עניין מסויים, ויחד יצרנו מערכת. למדנו והבנו, שכדי שהמערכת הזו תוכל לפעול בצורה תקינה, אנחנו צריכים להסתכל עליה כעל מערכת. לסגל ראייה מערכתית.
                                                                                                                    לפתח חשיבה מערכתית ובתוך זה לאפשר לכל אחד מבני המשפחה להתפתח וללכת בדרכו.

כמו בכל מערכת זה יש את זה שמוביל אותה.  שיודע לאן הולכים ולאן רוצים להגיע. עם הזמן התברר לי  שלהוביל את המערכת הזו זה ממש לא עניין של מה בכך. כי אחרי בחירת המטרה צריך גם לבנות את הדרך להשגתה. כשאנחנו לוקחים על עצמנו תפקיד מסויים, ובוחרים מטרה מסויימת, איש לא ישיג אותה עבורינו. יש צורך לעבוד, לפעמים אפילו לעבוד קשה מאד, כדי ליישם את הבחירה הזו הלכה למעשה. אחרת, כל הרעיונות שלנו יישארו בגדר פנטזיה.

הבנתי, שהתפקיד המרכזי  שלי כאמא הוא לדאוג שהילדות שלי יתפתחו. לא בדרך שלי, או בדרך של אמא שלי, אלא בדרכן שלהן, הייחודית להן. הילדות האלה יגדלו, ובבוא העת ייצאו לדרכן העצמאית. לכן, אני צריכה לחזק את החוזקות שלהן, את הקו הפרטי של כול אחת מהן,  שמעיד על משהו נסתר, שאולי עכשיו, כשהוא קטן- הוא עדיין נסתר מעינינו, אבל בבוא היום ייחשף ויתגלה במלוא עוצמתו, אם רק נאפשר להן את זה- אבא שלהן ואני.



המשך יבוא, ובינתיים, אשמח לתגובות, ממש כאן, בתיבת התגובות למטה.