מיתוס תחילת השנה

ישנו איזה מיתוס, שכשילדים נכנסים למסגרת חדשה, הם פתאום פוגשים ערימות של ווירוסים וחיידקים (שאת כולם נושאים הילדים האחרים בגן או בכיתה. אף פעם לא הם, כמובן...),

 וכשכולם יושבים ביחד בחדר, עם הריח של הבננה מתיק האוכל,  

       

הסנדביץ' עם הנקניק (לא עלינו) והנזלת של הילד בכסא ליד,    

 אז כולללל הווירוסים והחיידקים האלה נכנסים להם לגוף וגורמים להם לחלות.

אז אני רוצה לגלות לכם סוד. 

ווירוסים וחיידקים יש מסביבינו כל הזמן. גם בסופר, גם בבריכה, גם במשחקייה, וגם ככה סתם, בבית.

 והסיבה שהילדים נהיים חולים היא לא שפתאום פלשו למרחב ווירוסים, אלא שמשהו אצל הילד, משהו בפנים, קצת "השתבש", נקרא לזה.

 עובדה- ישנם ילדים שחולים לעיתים קרובות, וישנם שרק מידי פעם, וישנם שרק פעם או פעמיים בשנה. למרות שכל הילדים בגן מסויים או בכיתה מסויימת נחשפו לאותה כמות ולאותו סוג של ווירוסים.

ההבדל נעוץ בחוסן הפנימי של הילד. במערכת החיסון שלו. בכוח החיות שלו.

ישנם ילדים ששינויים ומעברים קשים להם.
ישנם ילדים שלא טוב להם במסגרת שהם נמצאים בה.
ישנם ילדים שהם סופר רגישים, ומרגישים את ההורים שלהם, שאולי נמצאים בהתלבטות לגבי המסגרת שהילד נמצא בה, או לא עד הסוף מרוצים מהמסגרת שבחרו לילד, או שאולי לא לגמרי סומכים על הצוות.

מה שמשותף לכל המקרים האלה, הוא שכוח החיות של הילדים מגיב למצב, והם מוציאים סימפטומים. נדבקים. נהיים "חולים".

כאשר כוח החיות חזק, הילד יהיה "חולה" פעם או פעמיים, ויתגבר. ייצא מהמחלה בכוחות עצמו, ללא צורך בשום התערבות, אפילו לא במורידי חום או משככי כאבים.

אבל כאשר כוח החיות חלש יותר, הילד לא מצליח להתגבר לבד, הוא חולה לעיתים קרובות, כל אפיזודה עלולה גם להיות ממושכת יחסית, וקשה לו לצאת מזה ללא התערבות תרופתית- חיצונית.

במקרים כאלה, מה שצריך לעשות כדי שהילד יוכל לפגוש את כל הווירוסים בלי ליפול כל שבוע למשכב, זה לחזק את הכוחות הפנימיים של הילד, את כוחות הריפוי שלו (בכלל זה את מערכת החיסון).

זה בדיוק מה שעושה ההומיאופתיה הקלאסית.

אז, אם הילדים שלכן החסירו גן או בית ספר יותר מפעמיים-שלוש בשנה שעברה או בזו שקדמה לה, בגלל שהיו חולים, עכשיו זה הזמן להיכנס לטיפול הומיאופתי.
לפני ה"מבול".  

מאחלת לכולכם פתיחת שנה נורמלית, שקטה, זורמת ומהנה.
וכמובן- חופשייה מתרופות.

 ורד

חיידקים. אין לכם סיכוי לברוח מהם.

חיידקים. אין לכם סיכוי לברוח מהם.

זה היה משפט הפתיחה בכתבה ששודרה השבוע במגזין חדשות של מהדורת סוף השבוע. הם נמצאים סביבנו כל הזמן. בכל רגע נתון, ובכמויות שקשה לתפוס.

החיידקים נמצאים באוויר שאתם נושמים,

על הכסא שאתם יושבים עליו,

 במים שאתם שותים,

  על עכבר המחשב שאתם נוגעים בו עכשיו,

אבל אם יש מקום שהחיידקים אוהבים במיוחד, זה הגוף האנושי.

 

 

 

 

 

מיליארדים על גבי מיליארדים של חיידקים קוראים לגוף שלנו "בית". למעשה, יש בנו יותר תאים חיידקיים מאשר תאים אנושיים.

בחברה המערבית שבה אנחנו חיים התפתח הרגל, לפתור כל עניין עם תרופות וכל דלקת עם אנטיביוטיקה. ההרגל הזה גרם לכך שהחיידקים הלכו ופיתחו עמידות, הזנים הפכו ליותר ויותר אגרסיביים, ובכל שנה אנחנו רואים אחוזי תחלואה גבוהים יותר וקשים יותר.

 

 

מזמן שאנחנו כבר לא סומכים על הגוף שלנו, על מערכת החיסון של הילדים שלנו, על כוח החיות, שיידעו להלחם עבורינו ולהביא לריפוי, ואנחנו מחפשים פתרונות חיצוניים, מבקשים שמישהו אחר ייקח את האחריות, יעשה בשבילנו את העבודה.

לימדו אותנו לפחד, שיכנעו אותנו שדלקת האוזניים תסתבך, שהחום מסוכן, שהסטרפטוקוק יתיישב לנו על קרום הלב או על הכליות ויביא לקריסתן.

לימדו אותנו שעדיף תמיד לקחת תרופות כדי לקצר את משך המחלה, כדי להקל על הסבל, וכדי להבריא, כי אין דרך אחרת שזה יכול לקרות.

בחורף האחרון, ובעיקר אחרי המקרה הטרגי של גיא זיידן, שאלו אותי אמהות מה עושים? איך מתמודדים? איך נתגבר על הווירוסים הנוראיים?

הציבור חרד, דואג. הצליחו להכניס אותנו לפאניקה.

האנטיביוטיקה נחשבת לאחד הגילויים החשובים של המדע, אם לא החשוב שבהם. האדם, בהיותו ארוגנטי ובעל תחושת עליונות על הטבע, חשב שהוא יכול להלחם בטבע, להביס אותו, להכניעו. לגבור עליו.

אילו רק היה משכיל לראות, שבמקום להלחם עדיף לו להבין שהוא רק עוד אורגניזם אחד במערכת מורכבת יותר ממה שאי פעם יוכל להבין. ובמקום להלחם בטבע, עדיף לו להיות חלק ממנו.

חשבנו שאנחנו חכמים יותר, מתקדמים יותר. אבל בפועל, הטבע משיב מלחמה שערה, והוא מוביל עלינו בכמה מהלכים. למעשה, במשחק השחמט הזה, כבר עשו לנו "שח". אם לא נתעשת, ומהר, לא ירחק היום שיעשו לנו "מט".                 

ברמת המקרו- המשמעות רחוקת הטווח של חיידקים עמידים היא, שלא ירחק היום שבו אי אפשר יהיה לעשות שימוש בטיפולים רבים, שנחשבים למצילי חיים. אי אפשר יהיה לחבר אנשים למכונות הנשמה (כיוון שיהיו עליהן חיידקים עמידים), אי אפשר יהיה לעשות השתלות, אי אפשר יהיה לעשות שימוש בכל מערך הטיפול הנמרץ וכו' וכו'.

וברמת המיקרו- כל זיהום, כל דלקת, יילכו וייעשו  יותר ויותר מסכני חיים לכל אחד ואחת מאיתנו.

מאז תקופתו של סמואל האנמן, לפני 250 שנה, ההומיאופתיה הקלאסית אומרת את אותו הדבר (היא לא משתנה בעקבות "גילויים" שנחשבים למרעישים היום ומתגלים כהרסניים כעבור מספר עשורים) -

מה שיקבע מי יהיה חולה, באיזו תדירות, באיזו עוצמה והאם וכיצד ייצא מהמחלה הוא דבר אחד בלבד- כוחו של כוח החיות!

אדם, ילד, עם כוח חיות חזק, יתגבר על תחלואים, ווירוסים וחיידקים יותר בקלות, והסיכויים שלו הרבה יותר טובים, מאשר ילד שקיבל חיסונים, קיבל תרופות והסימפטומים שלו דוכאו שוב ושוב.

ועכשיו, אתם צריכים להחליט- לאיזו קבוצה אתם משתייכים?

לזו שתולה את יהבה בחברות התרופות?

או לזו שלוקחת אחריות, מבינה שלחום, לדלקת ולסבל הזמני יש משמעות עצומה בבניית כוחות הריפוי הטבעיים, ובונה לילדיה כוח חיות חזק?

ההומיאופתיה הקלאסית מכוונת בדיוק לאופציה של חיזוק כוחות הריפוי הטבעיים, של חיזוק כוח החיות, כך שתהיה לו היכולת, או לפחות הסיכוי הטוב יותר, להתגבר על תחלואים ולהתמודד עם גורמים מחלישים, שרק הולכים ומתחזקים סביבנו.

בברכת חיים חופשיים מתרופות,

ורד.

לקריאת הכתבה שפורסמה בכלכליסט לחצו כאן.

לצפייה בכתבה ששודרה במהדורת החדשות לחצו כאן.

 

מוזמנת לפגוש אותי ולשמוע איך לחזק את כוחות הריפוי של הילד שלך

הפעם פוסט לנשים בלבד.

בנים, נכון שדווקא בגלל זה בא לכם לקרוא J ?

 

ביום שישי הקרוב, ה 28.2  יתקיים בפרדס חנה-כרכור פסטיבל נשי סוחף.

יהיו בו דוכנים כמו שאנחנו אוהבות,

ומיגוון טיפולים שאפשר יהיה להתנסות בהם.

יהיו סדנאות שונות ומגוונות, והרצאות תוכן בנושאים שמעניינים את כולנו.
וכמובן - אוכל.

 

אני מתרגשת, כיוון שזו תהיה הפעם הראשונה שאשתתף ביריד כזה.

בעבר, נהגתי לחשוב, שאין מקום לשירות כמו שלי בירידי "מכירות", אבל עכשיו אני חושבת, שזו הזדמנות מצויינת לחשוף לקהל גדול וחדש את האפשרות הנהדרת של חיים חופשיים מתרופות.

לתת אפשרות לנשים ואמהות לגשת אליי לייעוץ ראשוני ללא תשלום, לשאול כל דבר בתחום של בריאות ילדים, הומיאופתיה וחיים ללא תרופות,

ולהבין כיצד ניתן להיעזר בי ובדרך הטיפול שאני מציעה כדי לפתור קשת רחבה מאד של בעיות, הן מהבחינה הפיסית והן מהבחינה ההתנהגותית והרגשית.

בשעה 11:30 תוכלו לפגוש אותי בסדנה שבה אדבר על חום בילדים, על חיזוק מערכת החיסון, על כוח החיות, על איך מנגנון הבריאות והחולי עובד ומה אנחנו, ההורים, יכולים לעשות כדי לבנות אצל הילדים כוח חיות חזק ואיתן, שיכול לעמוד מול גורמים מחלישים ולהתגבר עליהם.

 ובגלל שההשתתפות ביריד היא משהו יוצא דופן מבחינתי, אני רוצה גם לתת הטבה יוצאת דופן וחד פעמית למי שיבוא "לבקר" אותי בשולחן ההסברה שלי ויירשם אצלי.

מטופלים חדשים שייקבעו פגישה ויגיעו לאיבחון במהלך חודש מרץ ייהנו מפגישת מעקב ראשונה ללא תשלום!

זהו חיסכון של 320 שקל! ומי שמכיר אותי יודע ש"מבצע" מהסוג הזה הוא באמת חד פעמי!

 

פרטים על הפסטיבל וטופס הרשמה לפעילויות השונות (רובן ללא תשלום או בתשלום סמלי בלבד) תוכלו למצוא כאן.

 מחכה לכם ביום שישי.

להתראות,

ורד

בואו נדבר קצת על פוליו

בימים האחרונים קיבלתי המון פניות של אנשים, שביקשו לדעת מה אני ממליצה לעשות בעניין חיסון הפוליו.

אז אני אפתח ואומר, שפרט להיותי הומיאופתית, אני גם אמא, וגם אני עמדתי מול השאלה – מה משמעות החיסון, והאם לתת או לא.

אני מבקשת לשתף אתכם בדילמה שלי, בתהליך שאני עברתי עד לקבלת ההחלטה, ופחות ב"עשה" ו"אל תעשה". באופן כללי אני פחות מאמינה בשיטת ה"עשה" ו"אל תעשה", ודוגלת יותר בשיטת ה"צא ולמד".

מי שהתייעץ בי בעבר בעניין חיסונים כבר יודע, שהקו המנחה שלי בנושא, הוא לקבל החלטה מושכלת. ללכת לקרוא, ללמוד, להבין. כך שאם החלטת לחסן, תדע למה החלטת את זה. ואם החלטת לא לחסן, תדעי למה החלטת את זה.

לא כי מישהו אמר. לא כי משרד הבריאות הורה, ולא כי ככה עושים כולם.

בתי הבכורה,חן, נולדה כשהייתי סטודנטית שנה א' להומיאופתיה. באותה תקופה עבדתי במשרד נסיעות קטן, שעבד עם המגזר העסקי הגבוה.

סביבת העבודה היתה מאד לחוצה ואינטנסיבית.. לקוחות שרוצים תשובה אתמול, שצריכים מענה כאן ועכשיו לכל עניין. שנמצאים בסין, וצריכים בעוד שעה להיות בארצות הברית, והטיסות מלאות. לקוחות שהאופציה "לא", "עוד מעט" או "מחר" אינה קיימת אצלם.

במילים פשוטות- בהיריון הזה הייתי פקעת עצבים.   

כולם מסביב אמרו לי שלהיות עצבנית בהריון זה לא טוב לתינוק. (איך הם ידעו את זה? הם למדו הומיאופתיה???)

חן נולדה אחרי לידה לחוצה, בהתאמה למצב הנפשי שלי, והיא הייתה תמונת מראה מושלמת למצב הזה.

היא הייתה בוכה (יותר נכון צורחת) המון, רוב הזמן.

כדי שהיא תירדם היינו צריכים לנער אותה במשך שעות, וכשהיא כבר הייתה נרדמת, אנחנו היינו מפסיקים לנשום, כי כל רחש העיר אותה, וסאגת הניעורים הייתה מתחילה מהתחלה.

לא יכולנו לערסל או לחבק אותה. היא הייתה מוכנה שנחזיק אותה רק כשפניה היפות מופנות כלפי חוץ.

כשהייתה בת חודשיים, הבנתי שצריך לעשות משהו, ולקחתי אותה להומיאופת.

התוצאה לא איחרה לבוא.

יומיים אחרי שהתחלנו את הרמדי פתאום היא איפשרה לנו לחבק ולערסל אותה. זה היה השינוי הראשון שראינו. אחריו באו שינויים נפלאים נוספים.

ההבנה הוהמיאופתית שלי אז הייתה בחיתוליה, וכמו מרבית ההורים התלבטתי האם ונגד מה לחסן.

חיכינו עם החיסונים לאחרי גיל שנה, כדי שמערכת העצבים תבשיל, ואני ישבתי שעות ולמדתי כל חיסון וכל תרופה. קראתי בעד ונגד- למה עלול לגרום החיסון? למה עלולה לגרום המחלה? האם יש מה לעשות במקרה של פגיעה מהחיסון? האם יש מה לעשות במקרה של פגיעה מהמחלה?

בחרתי אילו חיסונים לתת, והחיסון המומת נגד פוליו היה אחד מהם. היא קיבלה את הזריקה, ואחריה, היא לא הפסיקה לבכות במשך 24 שעות. בספרות המקצועית זה נקרא brain cry, כיוון שיש לו קשר למערכת העצבים.

אחרי שחלפו יומיים, ראינו שההתנהגות העצבנית שהכרנו מגיל חודש-חודשיים הופיעה שוב, ואני הבנתי, שהחיסון "זרק" אותה למה שהיה טרום הטיפול ההומיאופתי.

מאד התלבטתי איך והאם להמשיך עם החיסונים.

יצרתי קשר עם רופא שהוא גם הומיאופת, ואמרתי לו, שאני לא פונה אל המורים שלי ההומיאופתים, כיוון שדעתם וההמלצה שלהם ידועה וברורה לי מראש. ביקשתי ממנו, שייתן לי המלצה תחת כובע הרופא, שגם מבין הומיאופתיה.

לאור תיאור המקרה של חן, הוא אמר לי חד משמעית- "אל תתני לילדה חיסונים נוספים".


הסיפור הזה סגר את הגולל על כל ההתלבטות האימהית שלי בענייני חיסונים מאז ועד היום.

אחיותיה של חן כבר לא חוסנו בכלל...


כשקיבלתי את ההחלטה לא לחסן, החיסון המוחלש נגד פוליו עדיין המשיך להינתן. ההחלטה שלי לא הייתה תלויה במה שקורה אצל ילדים אחרים. אם הם כן מקבלים חיסון או לא מקבלים חיסון.

אני הבנתי משהו, וזה היה התוקף היחידי שניתן להחלטה שלי. בלי קשר או תלות חיצונית אחרת.

עם הזמן הוצא החיסון המוחלש מהמערכת, ואני מוכרחה לומר שאפילו לא הייתי מודעת למתי בדיוק, למרות שכבר הייתה לי תינוקת נוספת, שבאה כנראה במגע עם ילדים שכן או לא חוסנו. אין לי מושג.

עכשיו החזירו את החיסון המוחלש, והילדות שלי לא מחוסנות. הן אמנם לא בגיל של חיתולים, אבל הן באות במגע בבית הספר עם ילדים שקיבלו/יקבלו את הטיפות. הן משתמשות בשירותים בבית הספר, או פוגשות אריזות של חטיפים שילדים פותחים ומחלקים לכולם.

ושוב הייתי צריכה להחליט מה אני עושה. החלטתי לדבוק בקו שהנחה אותי אז, ולהן הסברתי את המצב, ואת חשיבות השמירה היתרה על היגיינה בשבועות ובחודשים הקרובים.

הילדות שלי מעולם לא קיבלו תרופה כלשהי. לא אקמול, לא אנטיביוטיקה, לא גליכול ולא טראומיל.
יש להן מערכת חיסונית חזקה, וכשהן מפתחות חום או סימפטום אחר, אני מאפשרת לגוף שלהן להתגבר לבד.

וכאן האמירה המאד ברורה שלי, והקשר ל"חיים חופשיים מתרופות" שאני כל הזמן מדברת עליו.

הרבה פעמים אנשים חושבים שכשאני אומרת "חיים חופשיים מתרופות" אני מתכוונת לזה שלא להיות תלוי בתרופות כרוניות.

אבל הכוונה היא הרבה יותר מזה.

כשאתם נותנים לילד תרופות "להקלה", כדי שהוא לא "יסבול", אתם מחלישים את המערכת החיסונית שלו.

בכל פעם שאתם מורחים משחה על הפריחה כדי שהיא לא תגרד, או לא תיראה כל כך נורא, אתם מקלקלים עוד קצת מיכולת הריפוי הטבעית של הגוף.

בכל פעם שאתם נותנים אקמול כדי להקל, אתם משדרים לכוח החיות מסר "אתה לא יכול לבד. אתה חייב עזרה".

הורים שנותנים לילדים שלהם תרופות כאילו בכדי להקל עליהם לא עושים להם טובה בזה שהם עושים זאת. מה שהם באמת עושים, זה להחליש את המערכת של הילדים. ואז, כשמגיע גורם מחליש, הילדים האלה הרבה יותר "מועדים לפורענות", ויש להם הרבה פחות סיכוי שכוח החיות שלהם יהיה מסוגל להתמודד ולהתגבר.

 האם לחסן או לא? בעניין הזה כל אחד מכם צריך לעשות שיעורי בית, לשבת לקרוא, ללמוד את הנושא, להבין אותו, ולהחליט מה הכי נכון לו ולילדיו.

ההמלצה שלי היא אחת – חזקו את המערכת החיסונית של הילדים! חזקו את כוח החיות שלהם!

זה נכון שאין תעודת ביטוח (גם לא למי שחוסן, אגב), אבל לילד עם כוח חיות חזק, שכוחות הריפוי הטבעיים שלו עובדים ביעילות, שהמערכת החיסונית שלו תקינה וטובה, יש סיכוי הרבה יותר טוב וגבוה להתגבר.

 זו המשמעות האמיתית של להיות חופשי מתרופות.

מצרפת קישור חשוב מאד שקיבלתי השבוע מאת העמותה למתן מידע על חיסונים עם מידע חשוב ורלוונטי בנושא  הפוליו והחיסון.

לקריאת המאמר לחץ כאן

ימים טובים ונפלאים לכולכם,

שמחים וחופשיים מתרופות.

שנה טובה

מה עשיתי כשלילדה שלי עלה החום

אני לא מודדת חום עם מדחום, ולמען האמת, אני בכלל לא בטוחה שיש לי אחד תקין בבית, חוץ מאיזה מדחום כספית, שזרוק באיזו מגירה...

כשאני רוצה לדעת אם יש לילדות חום, אני פשוט נוגעת בהן. ואז הן יכולות להיות "חמימות", או "חמות כמו לביבה", או "בוערות". האמת היא, שלא ממש משנה לי אם זה 38.8, או 39.1 או 37.9  

מה שחשוב לי, זה איך הן נראות, איך הן  מרגישות. אני קוראת לזה " מדד השִימְחָמוֹמֶטֶר".

ככל שהן מרגישות יותר חמות, כך הן פחות עולצות, כשבמצב הכי חם הן בדרך כלל ישנות, וקמות מידי פעם לשירותים או לשתות.

במצב הזה, אני לא מצפה שיבקשו לאכול, ובדרך כלל גם לא יותר מידי מציעה, מתוך מחשבה, שכרגע, כל מה שהן צריכות זה נוזלים ושינה. האנרגיה צריכה להיות מתועלת לחיסול הגורם הפולש= הווירוס, ולא לעיכול (עיכול זו פעולה שדורשת השקעת אנרגיה אדירה. בגלל זה המון אנשים אחרי האוכל מרגישים שבא להם לישון, או לשכב ולנוח).

כמה ימים לפני תום שנת הלימודים הצטרפו אל כרמל, הבת הצעירה שלי, נזלת ושיעול ליחתי. התקררות כזו, שיש לילדים.

אחרי כמה ימים של נזלת, אפצ'יקים רועמים ורטובים ושיעול, היא הגיעה מבית הספר עם עיניים מבריקות ועור פנים חיוור. מה שאמהות מכנות "מבשלת משהו".

לקראת הערב עלה החום.

החום עולה תמיד לקראת הערב. איזה חכם הגוף. כאילו הוא יודע, ששעת השינה מתקרבת, ועכשיו אפשר לתת פול גז. להפעיל את המנוע על טורבו, ולתת עבודה משמעותית בכיוון של ריפוי.

למחרת היא לא הלכה לבית ספר. בשעות הראשונות של הבוקר היא דיברה והסתובבה בבית, אבל בהמשך הבוקר היה צורך להפעיל את ה pain killer והמרפא האלטרנטיבי האולטימטיבי= מכשיר הטלוויזיה.

הן לא צופות כאן הרבה בטלוויזיה, לא כי הן לא רוצות, אלא כי אמא מגבילה את הזמן שניתן לצפות בכל יום. אבל כשלא מרגישים טוב, או כשמשהו כואב- אין על המכשיר הזה. קוסם.

אז כמה תכניות קצרות בטלוויזיה, החום טיפל'ה טיפס, ואז היא נרדמה. על הספה. הכי כייף על הספה. ככה אני גם רואה אותה, ולא צריכה לגשת לחדר כל הזמן, לראות שהכל בסדר.

היא ישנה וישנה וישנה,












ואז, כשהיא התעוררה, היא אכלה,

ושיחקה ושיחקה,

בזמן שאני סיימתי לעבוד על מקרה שהיה אצלי יום קודם בקליניקה.

תוך כדי משחק היא רצתה להשתעשע במדידת חום. מצאנו את מדחום הכספית, והסברתי לה איך שמים מתחת ללשון. המדחום הראה חום שלא עבר את ה 38.

גם למחרת היא נשארה בבית. וביום שלאחר  מכן הלכה שמחה לבית הספר.

אם כן, הפעם זה היה מקרה של התקררות קלה עם חום נמוך, אבל הבנתי שזה חשוב להראות לאנשים איך אנחנו מתמודדים אצלנו בבית עם מצבים שונים שבהן הילדות לא מרגישות טוב.

נקודה חשובה נוספת היא, שזה לא ממש מקרי שה"מחלה" של כרמל לא התפתחה יותר מידי, כיוון שהיא מעולם לא קיבלה שום תרופה- לא משככי כאבים, לא תרופות להורדת החום, ולא אנטיביוטיקה.

העובדה הזו החלק הכי חשוב בכל הסיפור.

ככל שמרבים להשתמש בתרופות להקלה זמנית- כפי שאני שומעת את ההורים אומרים: "למה לא להקל עליו? למה שיסבול?", כך כוח החיות של הילד נפגע ונחלש, והוא נעשה רגיש יותר ו"פרוץ" יותר להשפעה של גורמים מחלישים.

הורים שרוצים לבנות אצל הילד מערכת חיסון חזקה, וחשוב מזה- כוח חיות חזק, "ישלמו" את המחיר הזמני הכרוך באי הנוחות שיש בהעלאת חום או התפתחות של דלקת, ויאפשרו לגוף של הילד להשלים את מהלך המחלה. ילד שכך נוהגים בו, יפתח, בדרך כלל, פחות מצבי חולי חריפים.

מצבים כאלה יתרחשו אצלו  לעיתים יותר רחוקות, לגופו יהיו יותר כלים להתמודד, ומהלך המחלה, גם אם סוער, בדרך כלל יהיה קצר יותר.

מאחלת לכם המשך חופשה חופשי מתרופות :-)

תפקיד הילד הבכור

כמעט בכל משפחה האחים מתקוטטים ביניהם. זה יכול להיות ריב על צעצוע, או על איזו מוסיקה לשמוע, או באיזו תכנית לצפות בטלוויזיה, ועל מי יישב בצד ימין של הספה.  

בפוסט הראשון שלי, בנושא "תפקיד הילד הבכור", הזכרתי את נושא הרצון של הילד הבכור להתפתח בקו הייחודי שלו.

הנושא הזה מקבל משנה תוקף כאשר מצטרף למשפחה ילד נוסף.

כאשר ההורים מבינים, שההתנהגות של הילד היא לא בהכרח התמרדות, או שהוא עושה להם "דווקא", אלא הבעת רצון ללכת על קו ההתפתחות הייחודי שלו, והם מצליחים לאפשר לו את ההתפתחות הזו, אז הילד יהיה שמח ומרוצה.

ברוב הבתים, הורים לילד ראשון לא מבינים את המקום של הילד בהתפתחות של הבית.

ואל תחשבו שאני כזו גאונה בתחום, או שאני אלופה ביישום הרעיון. גם אני לא הייתי מודעת לזה, עד שנחשפתי לידע הזה (=פיסיקה משפחתית). עשיתי, ואני עדיין עושה, אין סוף טעויות עם הבכורה שלי. לפעמים אני נזכרת איך לעשות אחרת, ואז פתאום הכול מסתדר, כאילו שפיזרתי אבקת קסמים. ואז, שוב אני שוכחת, ושוב יש קונפליקטים ועצבים וכל הבית כמרקחה.

הבכורים שלנו הם בדרך כלל ילדים מאד טובים. רציניים, שקולים, אחראים, כאלה שאפשר לסמוך עליהם. אבל הם גם אלה שמאתגרים אותנו, ומפגישים אותנו עם דילמות פנימיות מאד גדולות.

"מכת בכורות", אני קוראת לזה.

כאילו שהם אף פעם לא מרוצים עד הסוף. יש בהם איזו חוסר מרוצות בסיסית. מכירים את זה?

אנחנו, ההורים, לא תמיד מבינים את התפקיד העצום שיש לילד הבכור בבניית ההתפתחות של הבית כולו, ולא את המקום שלנו כמי שאמורים לתמוך בקו ההתפתחות של הילד הזה.

לא רק שאנחנו לא תומכים בקו שלו, אנחנו בהמון מקרים ממש מפריעים לו ללכת על הקו הזה. וזה כמובן בלי להתכוון. זה משהו שעובר בתקשורת המילולית והבלתי מילולית שלנו מולו.

כשהילד לא רואה את הקו שלו באופן ברור, אז הוא נמצא למעשה באיזה מין תוהו ובוהו פנימי. יש בו אי שקט, התנהגות בלתי צפויה, יש את חוסר המרוצות שהזכרתי קודם, המון תלונות כלפינו, אולי אפילו חוצפה. במצב הזה לא ברור לילד מה הוא צריך לעשות, לאן הוא רוצה להגיע, וקשה לו מאד להעסיק את עצמו.

כשאני חושבת בהקשר הזה על הילדות הפרטיות שלי, אני ממש יכולה לראות הבדלים בין הבכורה, שכתינוקת לא ידעה להעסיק את עצמה בכלל, והייתה צמודה אליי וחסרת שקט, לבין השנייה ובוודאי השלישית, שהיו משחקות פרקי זמן ארוכים, ומוצאות לעצמן כל הזמן דברים שהעסיקו ועניינו אותן, ולא נזקקו לי כ"מפעילה".

אי שקט, חוסר וודאות, חוסר מרוצות, בלבול- אלו הם דברים אשר גורמים להיחלשות של כוח החיות, ולנטייה לחלות, או להיות באופן כללי במצב של מערכת חיסון ירודה יותר.

זוכרים שבפוסטים הקודמים כתבתי על בריאות וחולי? על כך, שהעדר סימפטומים אינו מעיד על מצב של בריאות? (למי שלא קרא, ממליצה לעשות זאת).

כשאדם נמצא במצב פנימי של דיס הרמוניה, הוא נמצא במצב שאינו בריא.

אצל מי שכוח החיות שלו חזק יותר- נראה מחלות אקוטיות (העלאת חום, דלקות, פריחות). אצל מי שכוח החיות חלש יותר, יש סיכוי שלא נראה אפילו את זה, ואז יש אפילו עוד יותר סיבה לדאגה, כי זה אומר שהמצב הרגשי עוד יותר סבוך ועמוק, ולכוח החיות אין בכלל כוח להוציא החוצה.

על מה קורה כשמגיע הילד השני- בפוסט הבא.