חיידקים. אין לכם סיכוי לברוח מהם.

חיידקים. אין לכם סיכוי לברוח מהם.

זה היה משפט הפתיחה בכתבה ששודרה השבוע במגזין חדשות של מהדורת סוף השבוע. הם נמצאים סביבנו כל הזמן. בכל רגע נתון, ובכמויות שקשה לתפוס.

החיידקים נמצאים באוויר שאתם נושמים,

על הכסא שאתם יושבים עליו,

 במים שאתם שותים,

  על עכבר המחשב שאתם נוגעים בו עכשיו,

אבל אם יש מקום שהחיידקים אוהבים במיוחד, זה הגוף האנושי.

 

 

 

 

 

מיליארדים על גבי מיליארדים של חיידקים קוראים לגוף שלנו "בית". למעשה, יש בנו יותר תאים חיידקיים מאשר תאים אנושיים.

בחברה המערבית שבה אנחנו חיים התפתח הרגל, לפתור כל עניין עם תרופות וכל דלקת עם אנטיביוטיקה. ההרגל הזה גרם לכך שהחיידקים הלכו ופיתחו עמידות, הזנים הפכו ליותר ויותר אגרסיביים, ובכל שנה אנחנו רואים אחוזי תחלואה גבוהים יותר וקשים יותר.

 

 

מזמן שאנחנו כבר לא סומכים על הגוף שלנו, על מערכת החיסון של הילדים שלנו, על כוח החיות, שיידעו להלחם עבורינו ולהביא לריפוי, ואנחנו מחפשים פתרונות חיצוניים, מבקשים שמישהו אחר ייקח את האחריות, יעשה בשבילנו את העבודה.

לימדו אותנו לפחד, שיכנעו אותנו שדלקת האוזניים תסתבך, שהחום מסוכן, שהסטרפטוקוק יתיישב לנו על קרום הלב או על הכליות ויביא לקריסתן.

לימדו אותנו שעדיף תמיד לקחת תרופות כדי לקצר את משך המחלה, כדי להקל על הסבל, וכדי להבריא, כי אין דרך אחרת שזה יכול לקרות.

בחורף האחרון, ובעיקר אחרי המקרה הטרגי של גיא זיידן, שאלו אותי אמהות מה עושים? איך מתמודדים? איך נתגבר על הווירוסים הנוראיים?

הציבור חרד, דואג. הצליחו להכניס אותנו לפאניקה.

האנטיביוטיקה נחשבת לאחד הגילויים החשובים של המדע, אם לא החשוב שבהם. האדם, בהיותו ארוגנטי ובעל תחושת עליונות על הטבע, חשב שהוא יכול להלחם בטבע, להביס אותו, להכניעו. לגבור עליו.

אילו רק היה משכיל לראות, שבמקום להלחם עדיף לו להבין שהוא רק עוד אורגניזם אחד במערכת מורכבת יותר ממה שאי פעם יוכל להבין. ובמקום להלחם בטבע, עדיף לו להיות חלק ממנו.

חשבנו שאנחנו חכמים יותר, מתקדמים יותר. אבל בפועל, הטבע משיב מלחמה שערה, והוא מוביל עלינו בכמה מהלכים. למעשה, במשחק השחמט הזה, כבר עשו לנו "שח". אם לא נתעשת, ומהר, לא ירחק היום שיעשו לנו "מט".                 

ברמת המקרו- המשמעות רחוקת הטווח של חיידקים עמידים היא, שלא ירחק היום שבו אי אפשר יהיה לעשות שימוש בטיפולים רבים, שנחשבים למצילי חיים. אי אפשר יהיה לחבר אנשים למכונות הנשמה (כיוון שיהיו עליהן חיידקים עמידים), אי אפשר יהיה לעשות השתלות, אי אפשר יהיה לעשות שימוש בכל מערך הטיפול הנמרץ וכו' וכו'.

וברמת המיקרו- כל זיהום, כל דלקת, יילכו וייעשו  יותר ויותר מסכני חיים לכל אחד ואחת מאיתנו.

מאז תקופתו של סמואל האנמן, לפני 250 שנה, ההומיאופתיה הקלאסית אומרת את אותו הדבר (היא לא משתנה בעקבות "גילויים" שנחשבים למרעישים היום ומתגלים כהרסניים כעבור מספר עשורים) -

מה שיקבע מי יהיה חולה, באיזו תדירות, באיזו עוצמה והאם וכיצד ייצא מהמחלה הוא דבר אחד בלבד- כוחו של כוח החיות!

אדם, ילד, עם כוח חיות חזק, יתגבר על תחלואים, ווירוסים וחיידקים יותר בקלות, והסיכויים שלו הרבה יותר טובים, מאשר ילד שקיבל חיסונים, קיבל תרופות והסימפטומים שלו דוכאו שוב ושוב.

ועכשיו, אתם צריכים להחליט- לאיזו קבוצה אתם משתייכים?

לזו שתולה את יהבה בחברות התרופות?

או לזו שלוקחת אחריות, מבינה שלחום, לדלקת ולסבל הזמני יש משמעות עצומה בבניית כוחות הריפוי הטבעיים, ובונה לילדיה כוח חיות חזק?

ההומיאופתיה הקלאסית מכוונת בדיוק לאופציה של חיזוק כוחות הריפוי הטבעיים, של חיזוק כוח החיות, כך שתהיה לו היכולת, או לפחות הסיכוי הטוב יותר, להתגבר על תחלואים ולהתמודד עם גורמים מחלישים, שרק הולכים ומתחזקים סביבנו.

בברכת חיים חופשיים מתרופות,

ורד.

לקריאת הכתבה שפורסמה בכלכליסט לחצו כאן.

לצפייה בכתבה ששודרה במהדורת החדשות לחצו כאן.

 

מחשב מסלול מחדש

 רק לא מזמן הוצאתי פוסט על תחילת החופש הגדול, עזרה ראשונה והפעלות לילדים,

והנה- כהרף עין, עוד רגע- והוא חולף.

 הילדים תיכף חוזרים למסגרות המוכרות, או נכנסים למסגרת חדשה.

 שינויים ומעברים הם "מטלטלי כוח חיות".

 השינוי מביא איתו מצב של רגישות יתר פנימית, של צורך ב"קריאה מחודשת" של המצב,

הבנת המצב החדש.

 כמו ווייז, או ג'י פי אס.    

 כשאתה כותב בווייז כתובת מסויימת, הוא יודע להראות לך מראש את כל הנתיב. מה בא אחרי מה, איפה יש עיקול, לאן פונים, אפילו אם יש בדרך שוטר, תאונה או מכמונת מהירות.

 אבל מה קורה אם אתה פתאום טועה, או לוקח דרך אחרת?

 

פתאום רואים את הגלגל הזה של הטעינה מסתובב, שומעים איזה צליל, והוא "מחשב מסלול מחדש".
 

 

בדיוק אותו הדבר קורה גם אצל הילדים.

 

ישנה שיגרת חופש, או שיגרת מסגרת ידועה, או רוטינת חיים מסויימת,

ואז אנחנו שמים את הילד על נתיב חדש.

 גם אצלו, כמו בווייז, הגלגלים צריכים להבין מחדש לאן כל זה הולך.

ללמוד לקרוא את המפה מחדש.

 

וגם הוא "טוען" ו"משמיע צליל".

רק שאצלו זה ייראה בצורת פריחה "יישמע" בצורת חום, שלשול או דלקת.

 

הסימפטומים האלה הם "חישוב המסלול מחדש" של כוח החיות,

והם בעצם מעידים על בריאות....

 

לפני שנתיים עשיתי יחד עם חברה וקולגה-

שרון קסטן שפירא,

וובינר מאד מעניין בנושא.

 

שרון היא play therapist ומדריכת הורים מדהימה.

אני מאד אוהבת את אופן ההתייחסות שלה לדברים, את הפרשנות,

וגם את הרעיונות המאד פרקטיים והגיוניים שהיא מציעה לפתרון.

 

הגישה שלה מאד מאד מתחברת לגישה ההוליסטית שאני מאמינה בה.

 

הוובינר עסק בשינויים התנהגותיים ובריאותיים שמתרחשים אצל הילדים בעקבות כל מיני שינויים בחיים-

הולדת אח חדש,

גירושים,

כניסה לכיתה א',

מעבר מ"ילד צעיר" בגן ל"בוגר"

וכל שינוי אחר שילד יכול לחוות.

 

הבנו יחד מה זה בכלל שינוי, מה קורה לילד שנתון בתהליך של שינוי,

ובעקר דיברנו על איך אנחנו ההורים מזהים אם מדובר במצב שדורש התייחסות,

ואיך ניתן לעזור לילד להסתגל ביתר קלות.

 

לקראת תחילת השנה העליתי את הקלטת הוובינר לאתר שלי,

ואני מזמינה אתכם לשוב ולצפות בו.

 לצפייה בוובינר לחצו כאן

שתהיה לכולכם תחילת שנה מוצלחת וחופשייה מתרופות,

ורד.

רוצים קיצורי דרך ועדיין לקצור את התוצאות הרצויות?

לפני שמתחילים, הנחיות לקורא הישר : 

כשאני כותבת בכתב נטוי,  זהו ציטוט מתוך ספרו הנהדר של סטיבן קובי.

בין הציטוטים שזורים ההקשרים שרצים אצלי בראש כשאני קוראת אותם. 


מקווה שתתחברו ל"חוטים" שלי.

לאורך חייו של אדם יש שלבים עוקבים של צמיחה והתפתחות. התינוק לומד להתהפך, לשבת , לזחול ואחר כך ללכת ולרוץ. כל שלב חשוב ונמשך פרק זמן מסויים. אין לפסוח על שלב מן השלבים האלה.

והוא הדין בכל מעברי החיים, בכל תחומי ההתפתחות, בין שאדם לומד לנגן בפסנתר, ובין שהוא לומד איך לתקשר היטב עם חבר לעבודה....

הוא הדין גם בתחום הבריאות.

במה שנוגע לתחום הפיסיקלי, אנו מכירים בעובדה זו ומקבלים את עקרון התהליך.

אבל קשה לנו לגלות אותה הבנה בכל הנוגע לתחומי הרגש, ליחסי אנוש ואפילו לתחום האופי האישי..

להורים קשה לראות את הילד שלהם סובל כשהוא מעלה חום, או שיש פריחה או לשמוע אותו משתעל. מבחינת מרבית ההורים, הדבר הכי נכון שצריך לעשות זה לסיים את הסבל כאן ועכשיו. הם לא חושבים במונחים של מה זה עושה לכוח החיות של הילד לטווח הרחוק, ורובם באמת גם לא יודעים את המשמעות, כיוון שהרגילו אותם לחשוב שחום זה מסוכן, או שהדלקת עלולה להסתבך, ובעקר, הפחידו אותם מאד!

משום כך אנחנו מבקשים לעיתים קיצורי דרך, מצפים לפסוח על אי אילו שלבים חיוניים כדי לחסוך בזמן ובמאמץ, ועם זאת אנחנו רוצים לקצור את התוצאות הרצויות...

הורים נותנים לילד תרופה שמדכאת את הסימפטומים, כי זה מה שהרופא אמר, ובכלל, אנחנו בעידן כזה, שאין בו סבלנות לתהליכים ולעניינים.
רוצים את הכול כאן, עכשיו ומייד.
אבל הם מאד מתוסכלים כאשר הילד שוב ושוב חולה, שוב ושוב הוא מחסיר ימי גן או לימודים, ושוב ושוב הם נאלצים להחסיר ימי עבודה. 
שלא לדבר על הדאגה האין סופית שמלווה את כל העניין הזה.

מה יקרה אם ננסה לקצר את דרכו של תהליך טבעי בצמיחתנו ובהתפתחותנו?...

....אי אפשר לפגוע בתהליך ההתפתחות הזה, להתעלם ממנו או לקצרו. הדבר נוגד את דרך הטבע.

ה"יצרן" שלנו צייד אותנו בכל המנגנונים הדרושים כדי להתגבר על גורמי תחלואה.
המנגנונים האלה יודעים לעשות היטב את העבודה.
ל"טבע" יש את הדרך שלו להתגבר על גורמי התחלואה האלה.
החום, הדלקת והשיעול, הם חלק מהדרך, מהתהליך הזה. התנגדות לזה היא התנגדות לטבע.

התנגדות כזו מייצרת בדיוק את התוצאה ההפוכה שאליה ההורים שואפים.
היא אמנם מדכאת באותו רגע את הסימפטום, אבל הדבר האחרון שהיא עושה זה ליצור בריאות.
להיפך. היא מחלישה את מנגנוני ההגנה הטבעיים, מחלישה את כוח החיות, ולמעשה מעמידה את הילד בעמדת נחיתות בפעם הבאה שיפגוש גורם מחליש.

אם אני נמצא ברמה שתיים מתוך עשר בכל תחום שהוא, ורוצה להתקדם לרמה חמש, אני מוכרח להתקדם תחילה לרמה שלוש.

אם הילד כבר קיבל אי אילו תרופות בחיים שלו, דהיינו, הסימפטומים שהוא הוציא דוכאו, ועכשיו גמלה בלב הוריו ההחלטה שהגיע הזמן לאפשר לו ריפוי אמיתי ובריאות של ממש, הם לא יוכלו להשיג את הבריאות הזו ב"הוקוס פוקוס".
לא ניתן יהיה לקפוץ מרמה שתיים לרמה עשר או חמש, בלי לעבור את התהליך.
להתקדם שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד.

לפגוש מפעם לפעם איזו מחלת חום, או הקאה, או שלשול או התקררות.
ולא יהיה מנוס, אלא לאפשר לגוף להשלים את התהליך הזה, כי אלה הם הדברים שמחזקים את כוח החיות, ומאפשרים התקדמות לעבר הבריאות.

אם יש לכם ספק, שאלה, תהייה, הארה- אשמח שתשתפו אותי באמצעות תיבת התגובות