מחשב מסלול מחדש

 רק לא מזמן הוצאתי פוסט על תחילת החופש הגדול, עזרה ראשונה והפעלות לילדים,

והנה- כהרף עין, עוד רגע- והוא חולף.

 הילדים תיכף חוזרים למסגרות המוכרות, או נכנסים למסגרת חדשה.

 שינויים ומעברים הם "מטלטלי כוח חיות".

 השינוי מביא איתו מצב של רגישות יתר פנימית, של צורך ב"קריאה מחודשת" של המצב,

הבנת המצב החדש.

 כמו ווייז, או ג'י פי אס.    

 כשאתה כותב בווייז כתובת מסויימת, הוא יודע להראות לך מראש את כל הנתיב. מה בא אחרי מה, איפה יש עיקול, לאן פונים, אפילו אם יש בדרך שוטר, תאונה או מכמונת מהירות.

 אבל מה קורה אם אתה פתאום טועה, או לוקח דרך אחרת?

 

פתאום רואים את הגלגל הזה של הטעינה מסתובב, שומעים איזה צליל, והוא "מחשב מסלול מחדש".
 

 

בדיוק אותו הדבר קורה גם אצל הילדים.

 

ישנה שיגרת חופש, או שיגרת מסגרת ידועה, או רוטינת חיים מסויימת,

ואז אנחנו שמים את הילד על נתיב חדש.

 גם אצלו, כמו בווייז, הגלגלים צריכים להבין מחדש לאן כל זה הולך.

ללמוד לקרוא את המפה מחדש.

 

וגם הוא "טוען" ו"משמיע צליל".

רק שאצלו זה ייראה בצורת פריחה "יישמע" בצורת חום, שלשול או דלקת.

 

הסימפטומים האלה הם "חישוב המסלול מחדש" של כוח החיות,

והם בעצם מעידים על בריאות....

 

לפני שנתיים עשיתי יחד עם חברה וקולגה-

שרון קסטן שפירא,

וובינר מאד מעניין בנושא.

 

שרון היא play therapist ומדריכת הורים מדהימה.

אני מאד אוהבת את אופן ההתייחסות שלה לדברים, את הפרשנות,

וגם את הרעיונות המאד פרקטיים והגיוניים שהיא מציעה לפתרון.

 

הגישה שלה מאד מאד מתחברת לגישה ההוליסטית שאני מאמינה בה.

 

הוובינר עסק בשינויים התנהגותיים ובריאותיים שמתרחשים אצל הילדים בעקבות כל מיני שינויים בחיים-

הולדת אח חדש,

גירושים,

כניסה לכיתה א',

מעבר מ"ילד צעיר" בגן ל"בוגר"

וכל שינוי אחר שילד יכול לחוות.

 

הבנו יחד מה זה בכלל שינוי, מה קורה לילד שנתון בתהליך של שינוי,

ובעקר דיברנו על איך אנחנו ההורים מזהים אם מדובר במצב שדורש התייחסות,

ואיך ניתן לעזור לילד להסתגל ביתר קלות.

 

לקראת תחילת השנה העליתי את הקלטת הוובינר לאתר שלי,

ואני מזמינה אתכם לשוב ולצפות בו.

 לצפייה בוובינר לחצו כאן

שתהיה לכולכם תחילת שנה מוצלחת וחופשייה מתרופות,

ורד.

הפרעת קשב וריכוז. הומיאופתיה תעזור או לא?

הפוסט שלי הפעם נכתב בעקבות שאלה שנשאלתי ע"י אמא,  שהילד שלה אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז.

השאלה הציפה נושא מאד חשוב- האם לתת טיפול תרופתי, או ללכת על הערוץ הטבעי.

האמא לא הייתה משוכנעת שהומיאופתיה יכולה לעזור.

היא רצתה להיות בטוחה שהיא לא עומדת לבזבז זמן, לטרטר ולטלטל את הילד בין אין סוף מטפלים, ולנחול בסופו של יום מפח נפש ואכזבה, וממילא להגיע בסופו של דבר לטיפול התרופתי.

כל כך הרבה תחומים טיפוליים. כולם אומרים שהשיטה שלהם תפתור את הבעיה.

איך יודעים מה באמת עובד?

התשובה הכי כנה שאני יכולה לתת היא, שלא באמת יודעים.

צריך להבין את העיקרון, ולנסות.

ישנם המוני ילדים שהומיאופתיה הביאה אצלם לשיפור מדהים ומרגש, וממש הצילה אותם משימוש בתרופות כל ימי חייהם, ולעומתם, ישנם אחרים שלא הגיעו לתוצאות מספקות.

הדוגלים בשיטה הקונבנציונלית אומרים שהפרעת קשב היא הפרעה נוירולוגית, ומכיוון שכך, הדרך היחידה לטפל בה היא ע"י תרופות פסיכיאטריות.

הפרעה נוירולוגית מסוג קשב וריכוז היא אולי לא מסוכנת, אבל מעצם השימוש במילים 'הפרעה נוירולוגית' היא נשמעת מאד מדאיגה, ובקלות אפשר להכניס אותה לקטגוריית התסמינים המכונה "אין מה לעשות".

באותה מידה בדיוק יגידו רופאי הריאות שאסתמה שייכת לדרכי הנשימה, ונשימה זה מאד מסוכן וחייבים תרופות כי "אין מה לעשות".

ולחץ דם זה גנטי ו"אין מה לעשות".

וכן הלאה וכן הלאה.

זה אמנם נכון, שיש תורשה גנטית, אבל תסתכלו למשל על שלושה אחים שלאבא שלהם היה לחץ דם גבוה. אחד מהם אכן סובל מלחץ דם גבוה, אך השניים האחרים לא. איך זה יכול להיות? הרי יש להם את אותם גנים...?

גם במשפחות של הפרעות קשב אפשר לראות לא פעם שלאחד ההורים יש הפרעה, אבל בין הילדים- לא לכולם יש, או לא באותה עוצמה.

המטען הגנטי אמנם קיים, אבל יש סיבה מדוע הוא קיבל ביטוי חיצוני ברמה הפיסית אצל ילד מסויים ואצל השני לא.

אל הסיבה הזו מכוון הטיפול ההומיאופתי.

ברפואה הקונבנציונלית ילד לוקח כדור, והתוצאה מתקבלת מיידית.

 

                                              

בגישה הטבעית זה ממש לא עובד ככה. אין כדור = תגובה.

יש תהליך, ויצירת קרקע פורייה ליצירת והתפתחות התהליך הזה. יש גוף, יש כוחות ריפוי טבעיים של הגוף, ואנחנו צריכים להניע אותם ולעזור להם להגיע לריפוי.

אם בוחרים ללכת בגישה הטבעית, אז צריך לאפשר לגוף את חומרי הגלם שהוא זקוק להם כדי לצמוח, להבריא.

אתה לא יכול לצפות מזרע שינבוט, יצמח ויפרח אם תניח אותו בכוס יבשה.

אתה צריך לתת לו את כל התנאים כדי שהוא יוכל להתפתח: קרקע פורייה, השקיה, תאורה במידה הנכונה, מזג אויר מתאים.  

בדיוק אותו הדבר זה עובד גם כאן. יש לתת את כל "חומרי ההזנה"  לכוח החיות, כדי שהוא יוכל לטפל בבעיה.

המפתח להצלחת הטיפול בגישה הטבעית היא ליצור משולש. שלוש צלעות טיפוליות, שתומכות זו בזו וביחד בילד.

1.     טיפול הומיאופתי - יניע את כוח החיות לרפא את הילד. זה המנוע.
2.       תזונה נכונה - כזו שגם תספק את מרכיבי המזון הנכונים לפעילות של המוח, הריכוז, מערכת העצבים ומערכת העיכול.  ובו זמנית תפחית במרכיבים שגורמים לתנודות קיצוניות במאזן הסוכר בגוף.
3.        טיפול התנהגותי- רגשי, שיהווה אימון וחיזוק החזקות של הילד. זה יכול להיות play therapy, או art therapy, או רכיבה טיפולית, או אומניות לחימה, או כל דבר אחר שתואם את אופיו ותחומי העניין של הילד.

 

כמה זמן זה לוקח?

מניסיוני צריך משהו כמו חודשיים כדי לבחון אם יש שיפור ואם אנחנו בכיוון הנכון.

מכיוון שכך, ממש עכשיו, עם תום שנת הלימודים והכניסה אל החופש הגדול, נפתח חלון הזדמנויות שבו אין לחץ של המערכת על המשפחה לתת לילד תרופות, והחודשיים האלה הם גם בדיוק פרק הזמן הנדרש כדי לבחון את הדברים.

מזמינה אתכם לקבוע פגישה ולנסות.

בנוסף, אני מצרפת קישור למאמר שמצאתי עבורכם בנושא תזונה והפרעות קשב וריכוז. משהו שתוכלו להתחיל לעשות בבית, עוד לפני שמגיעים לטיפול.

בדרך כלל זה לא מספיק, אבל זו התחלה.

רגע רגע! לפני שאתם עוברים אל הכתבה, תעצרו רגע בתיבה למטה כדי להגיב לפוסט.

הגבתם?

יופי. אפשר לעבור.

תזונה תומכת לבעלי הפרעת קשב וריכוז

רוצים קיצורי דרך ועדיין לקצור את התוצאות הרצויות?

לפני שמתחילים, הנחיות לקורא הישר : 

כשאני כותבת בכתב נטוי,  זהו ציטוט מתוך ספרו הנהדר של סטיבן קובי.

בין הציטוטים שזורים ההקשרים שרצים אצלי בראש כשאני קוראת אותם. 


מקווה שתתחברו ל"חוטים" שלי.

לאורך חייו של אדם יש שלבים עוקבים של צמיחה והתפתחות. התינוק לומד להתהפך, לשבת , לזחול ואחר כך ללכת ולרוץ. כל שלב חשוב ונמשך פרק זמן מסויים. אין לפסוח על שלב מן השלבים האלה.

והוא הדין בכל מעברי החיים, בכל תחומי ההתפתחות, בין שאדם לומד לנגן בפסנתר, ובין שהוא לומד איך לתקשר היטב עם חבר לעבודה....

הוא הדין גם בתחום הבריאות.

במה שנוגע לתחום הפיסיקלי, אנו מכירים בעובדה זו ומקבלים את עקרון התהליך.

אבל קשה לנו לגלות אותה הבנה בכל הנוגע לתחומי הרגש, ליחסי אנוש ואפילו לתחום האופי האישי..

להורים קשה לראות את הילד שלהם סובל כשהוא מעלה חום, או שיש פריחה או לשמוע אותו משתעל. מבחינת מרבית ההורים, הדבר הכי נכון שצריך לעשות זה לסיים את הסבל כאן ועכשיו. הם לא חושבים במונחים של מה זה עושה לכוח החיות של הילד לטווח הרחוק, ורובם באמת גם לא יודעים את המשמעות, כיוון שהרגילו אותם לחשוב שחום זה מסוכן, או שהדלקת עלולה להסתבך, ובעקר, הפחידו אותם מאד!

משום כך אנחנו מבקשים לעיתים קיצורי דרך, מצפים לפסוח על אי אילו שלבים חיוניים כדי לחסוך בזמן ובמאמץ, ועם זאת אנחנו רוצים לקצור את התוצאות הרצויות...

הורים נותנים לילד תרופה שמדכאת את הסימפטומים, כי זה מה שהרופא אמר, ובכלל, אנחנו בעידן כזה, שאין בו סבלנות לתהליכים ולעניינים.
רוצים את הכול כאן, עכשיו ומייד.
אבל הם מאד מתוסכלים כאשר הילד שוב ושוב חולה, שוב ושוב הוא מחסיר ימי גן או לימודים, ושוב ושוב הם נאלצים להחסיר ימי עבודה. 
שלא לדבר על הדאגה האין סופית שמלווה את כל העניין הזה.

מה יקרה אם ננסה לקצר את דרכו של תהליך טבעי בצמיחתנו ובהתפתחותנו?...

....אי אפשר לפגוע בתהליך ההתפתחות הזה, להתעלם ממנו או לקצרו. הדבר נוגד את דרך הטבע.

ה"יצרן" שלנו צייד אותנו בכל המנגנונים הדרושים כדי להתגבר על גורמי תחלואה.
המנגנונים האלה יודעים לעשות היטב את העבודה.
ל"טבע" יש את הדרך שלו להתגבר על גורמי התחלואה האלה.
החום, הדלקת והשיעול, הם חלק מהדרך, מהתהליך הזה. התנגדות לזה היא התנגדות לטבע.

התנגדות כזו מייצרת בדיוק את התוצאה ההפוכה שאליה ההורים שואפים.
היא אמנם מדכאת באותו רגע את הסימפטום, אבל הדבר האחרון שהיא עושה זה ליצור בריאות.
להיפך. היא מחלישה את מנגנוני ההגנה הטבעיים, מחלישה את כוח החיות, ולמעשה מעמידה את הילד בעמדת נחיתות בפעם הבאה שיפגוש גורם מחליש.

אם אני נמצא ברמה שתיים מתוך עשר בכל תחום שהוא, ורוצה להתקדם לרמה חמש, אני מוכרח להתקדם תחילה לרמה שלוש.

אם הילד כבר קיבל אי אילו תרופות בחיים שלו, דהיינו, הסימפטומים שהוא הוציא דוכאו, ועכשיו גמלה בלב הוריו ההחלטה שהגיע הזמן לאפשר לו ריפוי אמיתי ובריאות של ממש, הם לא יוכלו להשיג את הבריאות הזו ב"הוקוס פוקוס".
לא ניתן יהיה לקפוץ מרמה שתיים לרמה עשר או חמש, בלי לעבור את התהליך.
להתקדם שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד.

לפגוש מפעם לפעם איזו מחלת חום, או הקאה, או שלשול או התקררות.
ולא יהיה מנוס, אלא לאפשר לגוף להשלים את התהליך הזה, כי אלה הם הדברים שמחזקים את כוח החיות, ומאפשרים התקדמות לעבר הבריאות.

אם יש לכם ספק, שאלה, תהייה, הארה- אשמח שתשתפו אותי באמצעות תיבת התגובות

אין קיצורי דרך

את ההשראה לפוסט שאני כותבת היום, שאבתי מתוך ספר חזק מאד שאני קוראת בימים אלה.

זהו רב מכר שנכתב על ידי סטיבן קובי, והוא נקרא " שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

הספר מציע דרך לפתרון בעיות אישיות ומקצועיות, כיצד להסתגל לשינויים, וכיצד לסגל תבונה וכוח כדי לנצל הזדמנויות שהשינויים האלה פותחים בפנינו.

אני קוראת המון ספרים בתחום הזה בשנים האחרונות, וליד המיטה יש לי מרקר, שאיתו אני מסמנת משפטים שהם חזקים במיוחד בעיניי. מוכרחה לספר לכם, שעם הספר הזה זה לא כל כך עובד לי, כי מהר מאד הבנתי, שאני צריכה לסמן כל משפט שלישי, או שני.

אז אני פשוט קוראת בו הלוך וחזור, נפעמת מעומקם של הדברים.

עד כה, כל מה שקראתי מתחבר לי באופן ישיר לתפישת העולם ההוליסטית שלי, ובפוסט הזה, שבוודאי יהיה ראשון בסדרה, אני אשתף אתכם בקטע קטן מתוך הספר.

וכך שואל סטיבן קובי:

האם חשבתם פעם מה היה קורה לו ניסה האיכר להכין את השדה ברגע האחרון? מה היה קורה אם היה שוכח לשתול באביב, היה מעביר את הקיץ בבטלה גמורה, ואחר כך בסתיו היה מנסה לתקן את הטעות, בתקווה שיהיו לו פירות שיוכל לקצור?

האם זה היה עובד לו?

השדה הוא מערכת טבעית. כדי שהשדה יניב פירות, כדי שהמערכת תעבוד, אין ברירה. יש לשלם את המחיר, לעבור את כל התהליך. רק הזורע יקצור.

אין קיצורי דרך.

גוף האדם, גם הוא מערכת טבעית, המושתתת על חוקי הקציר.

בטווח הקצר, במערכת מלאכותית כמו קופת חולים, אתה עשוי להסתדר.

אתה נוטל בעצמך, או נותן לילדך, את התרופות שהרופא מציע לך לבעיה (לכאורה) שעליה התלוננת. התרופה מסירה את הסימפטום, אתה לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, באופן זמני לא סובל, ומבחינתך- הבעיה נפתרה.

תרופות וקופת חולים הן טכניקה מהירה וקלה, המועילה בטווח הקצר.

את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מערכת יחסים כושלת (סטיבן קובי).

או במילים אחרות, במוקדם או במאוחר את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מחלה מורכבת יותר, עמוקה יותר וסבוכה יותר, שיש בה יותר סימפטומים, יותר אינטנסיביות ויותר סבל.

הפגיעה במערכת תהיה נרחבת יותר.

כמו בשדה, כך גם בנוגע לגוף שלנו, כדי שתהיה לו יכולת אמיתית להתגבר על מכשולים, צריך להכין אותו מראש. מההתחלה. עוד משלב הינקות, ואפילו קודם, מההיריון.

לבנות מערכת חיסון חזקה, לטפח כוח חיות חזק, ולא למהר להוריד חום, לדכא דלקת באוזן,  פריחה בעור, או לכרות את השקדים.

לכל אלה יש סיבה שבגללה הם הופיעו מלכתחילה.

במרבית המקרים כדאי פשוט לאפשר לגוף לעשות את העבודה, לשלם את המחיר של הסבל הזמני, ולהשלים את התהליך כולו.

אני משוכנע שיש אנשים, אשר גם לאחר שהבינו פתאום את המשמעות האמיתית של המצב, היו ממשיכים לשבת בשקט.....(סטיבן קובי)

רק הזורע יקצור. אין קיצורי דרך.

איפה אתם ממקמים את עצמכם? בקבוצת ה"ממשיכים לשבת בשקט", או בקבוצת ה"זורעים כדי לקצור"?