אין קיצורי דרך

את ההשראה לפוסט שאני כותבת היום, שאבתי מתוך ספר חזק מאד שאני קוראת בימים אלה.

זהו רב מכר שנכתב על ידי סטיבן קובי, והוא נקרא " שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

הספר מציע דרך לפתרון בעיות אישיות ומקצועיות, כיצד להסתגל לשינויים, וכיצד לסגל תבונה וכוח כדי לנצל הזדמנויות שהשינויים האלה פותחים בפנינו.

אני קוראת המון ספרים בתחום הזה בשנים האחרונות, וליד המיטה יש לי מרקר, שאיתו אני מסמנת משפטים שהם חזקים במיוחד בעיניי. מוכרחה לספר לכם, שעם הספר הזה זה לא כל כך עובד לי, כי מהר מאד הבנתי, שאני צריכה לסמן כל משפט שלישי, או שני.

אז אני פשוט קוראת בו הלוך וחזור, נפעמת מעומקם של הדברים.

עד כה, כל מה שקראתי מתחבר לי באופן ישיר לתפישת העולם ההוליסטית שלי, ובפוסט הזה, שבוודאי יהיה ראשון בסדרה, אני אשתף אתכם בקטע קטן מתוך הספר.

וכך שואל סטיבן קובי:

האם חשבתם פעם מה היה קורה לו ניסה האיכר להכין את השדה ברגע האחרון? מה היה קורה אם היה שוכח לשתול באביב, היה מעביר את הקיץ בבטלה גמורה, ואחר כך בסתיו היה מנסה לתקן את הטעות, בתקווה שיהיו לו פירות שיוכל לקצור?

האם זה היה עובד לו?

השדה הוא מערכת טבעית. כדי שהשדה יניב פירות, כדי שהמערכת תעבוד, אין ברירה. יש לשלם את המחיר, לעבור את כל התהליך. רק הזורע יקצור.

אין קיצורי דרך.

גוף האדם, גם הוא מערכת טבעית, המושתתת על חוקי הקציר.

בטווח הקצר, במערכת מלאכותית כמו קופת חולים, אתה עשוי להסתדר.

אתה נוטל בעצמך, או נותן לילדך, את התרופות שהרופא מציע לך לבעיה (לכאורה) שעליה התלוננת. התרופה מסירה את הסימפטום, אתה לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, באופן זמני לא סובל, ומבחינתך- הבעיה נפתרה.

תרופות וקופת חולים הן טכניקה מהירה וקלה, המועילה בטווח הקצר.

את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מערכת יחסים כושלת (סטיבן קובי).

או במילים אחרות, במוקדם או במאוחר את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מחלה מורכבת יותר, עמוקה יותר וסבוכה יותר, שיש בה יותר סימפטומים, יותר אינטנסיביות ויותר סבל.

הפגיעה במערכת תהיה נרחבת יותר.

כמו בשדה, כך גם בנוגע לגוף שלנו, כדי שתהיה לו יכולת אמיתית להתגבר על מכשולים, צריך להכין אותו מראש. מההתחלה. עוד משלב הינקות, ואפילו קודם, מההיריון.

לבנות מערכת חיסון חזקה, לטפח כוח חיות חזק, ולא למהר להוריד חום, לדכא דלקת באוזן,  פריחה בעור, או לכרות את השקדים.

לכל אלה יש סיבה שבגללה הם הופיעו מלכתחילה.

במרבית המקרים כדאי פשוט לאפשר לגוף לעשות את העבודה, לשלם את המחיר של הסבל הזמני, ולהשלים את התהליך כולו.

אני משוכנע שיש אנשים, אשר גם לאחר שהבינו פתאום את המשמעות האמיתית של המצב, היו ממשיכים לשבת בשקט.....(סטיבן קובי)

רק הזורע יקצור. אין קיצורי דרך.

איפה אתם ממקמים את עצמכם? בקבוצת ה"ממשיכים לשבת בשקט", או בקבוצת ה"זורעים כדי לקצור"?

לצבוע את הקיר

לפני איזה זמן ביקרתי חברים בתל אביב. ביקור שגרתי, לא יותר מידי מתוכנן. משהו קצר, לראות מה נשמע. אתם מכירים את זה שאתם רוצים לארח חברים סתם ככה בכייף, רק לאיזה כוס קפה, אבל כמה שעות לפני שהם מגיעים פתאום אתם נכנסים ממש ללחץ שאין לכם מה להגיש, שלא הכנתם מספיק, ובעקר- שהבית לא מספיק נקי? איזה לחץ זה, נכון? מתחילים לזרוק הכל למכונת כביסה, לסדר מהר מדיח, לנקות את הכיור, מהר מהר לשים קצת חומר בשירותים ואז לשפשף, לצרוח על הילדים שייאספו את המכוניות מהסלון לפני שמישהו יחליק על אחת מהן, לאסוף את השמיכות שזרוקות על הספה בסלון ולזרוק אותן במקום זה על המיטה, וברגע האחרון, דקה לפני שהם מגיעים, לרוץ עם הסמרטוט, ולקוות שיספיק להתייבש לפני שהם מצלצלים בדלת.

                                                         

מכירים את זה? איזה לחץ, נכון?

החברה שלי רצתה לחסוך לעצמה את כל זה, והרגישה מספיק קרובה אליי להזהיר אותי מראש, שלא אבהל כשאני באה, כי הבית נראה על הפנים, המון דברים מקולקלים ושבורים. אבל בגלל שמאד רצתה שאבוא לביקור, היא החליטה שני דברים: אחד- לשים את כל זה בצד, והשני- שזה לא יעצור אותה מלהזמין חברים. אמרתי לה, שאני מלאת הערכה כלפיה, על כך שלא אכפת לה שהבית לא יהיה מתוקתק לקראת האורחים, ושאני כנראה, לא הייתי מזמינה במצב כזה.

כשהגעתי, הסתכלתי מסביב, וראיתי דווקא בית נקי, אפילו די מסודר, במיוחד בהתחשב בעובדה ששני הילדים הקטנים והפעלתנים שלה לא עצרו מתזזיותם לכבוד האורחים הממשמשים ובאים. מכיוון שהיא ממש חברה טובה, הרשיתי לעצמי לשאול איפה נמצאים כל הדברים המקולקלים והקטסטרופליים שהיא סיפרה לי עליהם טרם בואי.

כששמעתי את התשובה, חשבתי בהתחלה שהם צוחקים עליי, אבל עד מהרה התברר שהם התכוונו לגמרי ברצינות כשאמרו לי, שבאותו בוקר, ממש שעות ספורות לפני שהגענו, בן זוגה היקר צבע את כל הדירה. (ללא ספק סיפור מדהים כשלעצמו).  

בעודו צובע את הקירות, שהיו עליהם, כך מסתבר, כתמים שחורים של רטיבות ועובש שהגיעה מהתקרה ונזלה אל ובתוך הקיר, עברה לו מחשבה בראשו. עכשיו, שלא תבינו לא נכון. הם אמנם חברים מאד קרובים שלי, אבל אין להם ולו אף קצה קצהו של קשר או נגיעה כלשהי להומיאופתיה. לא מאמינים בעליל.

הוא חשב לעצמו- מה הטעם לצבוע את כל הקירות, אם מתחת יש עובש ורטיבות. הרי זה עדיין שם, ממשיך להרטיב את הקיר, ובמהרה ישוב ויצוץ לו הכתם השחור, שכנראה גם יילך ויגדל, שהרי הנזילה לא טופלה.

והנה לכם כל התורה כולה. הכתמים על הקיר הם הסימפטום. מאחורי הכתמים מסתתרת בעיה הרבה יותר עמוקה, והיא הרטיבות שמתפשטת והולכת על ובתוך הקירות, מרקיבה אותם הלוך והרקב. צדק האיש היקר כשחשב מה הטעם להסתיר את הסימפטום בידיעה שהכתם מתחת הולך וגדל? ברמה המיידית התשובה ברורה. כשלא רואים את הכתם, יש "שקט" רגעי. מה שלא רואים, לא יודעים. ומה שלא יודעים, לא כואב. כמארחים, זה שם אותם במקום יותר נוח, נעים ובוודאי פחות מביך. אבל אם ירצו לטפל בבעיית הרטיבות, הרי ברור שצביעת הקיר אינה פתרון מספק.              

באותו אופן, בזהות מוחלטת, עובד הגוף שלנו. כאשר ישנה בעיה פנימית, כלפי חוץ אנחנו נראה סימפטום בלבד. כתם על הקיר. אפשר לצבוע את הקיר, זה נכון. אבל האם טיפלנו בבעיה עצמה? ברור שלא. כדי לעשות זאת, יש להסתכל פנימה, מעבר לשכבת הצבע, ולתת את המענה שם.

על אנשים ומכוניות

יש לנו מכונית חדשה, וכמו בכל מכונית חדשה, כך גם בשלנו, מותקנות כל מיני נוריות אזהרה והתראות מהתראות שונות. ככה, אם מתעוררת בעיה כלשהי, אפילו הקטנה ביותר, באחת המערכות של הרכב, נדלקת אחת הנוריות ומודיעה שמשהו לא בסדר. זו דרך גאונית כזו, של יצרן הרכב, לגרום לנו להבין שיש איזו בעיה עם האוטו. כולם יודעים, שאם מתעלמים מהנורית, או שרק מנתקים את חוטי החשמל המאפשרים לה לדלוק, לא רק שהבעיה לא נפתרת, אלא אף מחמירה. ואז, האוטו המשוכלל לא יסתפק רק בנורית, אלא גם ישמיע קולות וצפצופים הולכים וגוברים. אנחנו נוכל כמובן להתעלם ולנתק גם את אלה, אבל אז עולה הסבירות שהמכונית האהובה שלנו תשבוק חיים.    

יודע כל בעל רכב מסור, שהאורות והצפצופים אינם הבעיה של המכונית, אלא רק איתות, רמז, לכך שהתעוררה בעיה במערכת ההפעלה של המכונית.

כמו המכונית, גם הגוף שלנו הוא סוג של מכונה. לא סתם מכונה, אלא אחת כזו, שבכדי להגן על עצמה ולשרוד יש לה יכולת להגיע למצבים קיצוניים, בהם אף מכונה אחרת לא הייתה שורדת.

וכמו המכונית, גם המכונה הזו יודעת לאותת לנו כשיש איזו שהיא תקלה. רובינו טועים לחשוב, שהאיתותים, הסימפטומים, הם המחלה. אבל כמו במכונית, הסימפטומים הם רק הנוריות הנדלקות והצפצופים, והם רק תגובה למחוללי המחלות.

למשל:

החום הוא מאמץ של הגוף לרפא את עצמו מזיהום.

שיעול משמש כמנגנון הגנה לניקוי דרכי הנשימה,

שלשול הוא פעולה חיובית המסלקת גורמים מחליאים במהירות מהמעיים.

ההומיאופתיה מבינה את זה, ולכן ההומיאופת מתבונן מעבר לתלונה שאיתה הגיע המטופל, ולא עושה הפרדה בין הנוריות, המערכות השונות והמנוע.

חשוב להבין, שבדיוק כמו במכונית, כך גם אצלנו, ניתוק הנוריות (=סילוק הסימפטומים) אינו פותר את הבעיה. היא ממשיכה להיות שם, הולכת ומתקדמת, ושמה בסכנה את המכונה כולה. הדבר היחידי שהשתנה הוא, שניתוק הנוריות גרם לזה שלא נשמע יותר את הציפצופים ולא נראה אותן מהבהבות. אבל הסיבה שבגללה הן נדלקו מלכתחילה לגמרי שם, והיא הולכת ומתפתחת.

הגיע אליי לטיפול ילד שסבל מדלקות אוזניים. אלה היו נוריות האזהרה שנדלקו אצלו. מתוך ההבנה הזו, ניסיתי לזהות מהי הבעיה שעליה באות הנוריות שלו להתריע. כדי לעשות זאת, אני "מעלה אותו על הליפט", ומתחילה לחפש ולברר איפה הבעיה האמיתית. כלומר, מלבד ההתייחסות לאוזן, לקחתי בחשבון את  התמונה השלמה- שכללה את סיפור ההיריון, את קווי האופי של הילד, התנהגויות אופייניות לו, מה הוא אוהב לאכול, איך הוא ישן, איך הוא בחברת ילדים אחרים, וכל דבר אחר המייחד אותו. זה ממש כמו להסתכל עם הפנס במוסך על כל הרכיבים השונים ולחפש את הבעיה.

כלומר, מטרתה של התרופה ההומיאופתית היא לתת מענה לבעיה שהתעוררה במנוע, במערכת ההפעלה, זו שגרמה לנוריות להידלק. וכמו במכונית, גם במכונה האנושית, כאשר מטפלים בבעיה, הנוריות אחר כך לא נדלקות.

אז בפעם הבאה שנדלקת אצלכם איזו נורית אזהרה, רגע לפני שאתם מנתקים את הצפצוף המעצבן הזה עם תרופה, כדאי לזכור, שבעצם הנורית מרמזת על תקלה כלשהי במערכת ההפעלה. כדאי לברר מהי, לא?