אין קיצורי דרך

את ההשראה לפוסט שאני כותבת היום, שאבתי מתוך ספר חזק מאד שאני קוראת בימים אלה.

זהו רב מכר שנכתב על ידי סטיבן קובי, והוא נקרא " שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

הספר מציע דרך לפתרון בעיות אישיות ומקצועיות, כיצד להסתגל לשינויים, וכיצד לסגל תבונה וכוח כדי לנצל הזדמנויות שהשינויים האלה פותחים בפנינו.

אני קוראת המון ספרים בתחום הזה בשנים האחרונות, וליד המיטה יש לי מרקר, שאיתו אני מסמנת משפטים שהם חזקים במיוחד בעיניי. מוכרחה לספר לכם, שעם הספר הזה זה לא כל כך עובד לי, כי מהר מאד הבנתי, שאני צריכה לסמן כל משפט שלישי, או שני.

אז אני פשוט קוראת בו הלוך וחזור, נפעמת מעומקם של הדברים.

עד כה, כל מה שקראתי מתחבר לי באופן ישיר לתפישת העולם ההוליסטית שלי, ובפוסט הזה, שבוודאי יהיה ראשון בסדרה, אני אשתף אתכם בקטע קטן מתוך הספר.

וכך שואל סטיבן קובי:

האם חשבתם פעם מה היה קורה לו ניסה האיכר להכין את השדה ברגע האחרון? מה היה קורה אם היה שוכח לשתול באביב, היה מעביר את הקיץ בבטלה גמורה, ואחר כך בסתיו היה מנסה לתקן את הטעות, בתקווה שיהיו לו פירות שיוכל לקצור?

האם זה היה עובד לו?

השדה הוא מערכת טבעית. כדי שהשדה יניב פירות, כדי שהמערכת תעבוד, אין ברירה. יש לשלם את המחיר, לעבור את כל התהליך. רק הזורע יקצור.

אין קיצורי דרך.

גוף האדם, גם הוא מערכת טבעית, המושתתת על חוקי הקציר.

בטווח הקצר, במערכת מלאכותית כמו קופת חולים, אתה עשוי להסתדר.

אתה נוטל בעצמך, או נותן לילדך, את התרופות שהרופא מציע לך לבעיה (לכאורה) שעליה התלוננת. התרופה מסירה את הסימפטום, אתה לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, באופן זמני לא סובל, ומבחינתך- הבעיה נפתרה.

תרופות וקופת חולים הן טכניקה מהירה וקלה, המועילה בטווח הקצר.

את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מערכת יחסים כושלת (סטיבן קובי).

או במילים אחרות, במוקדם או במאוחר את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מחלה מורכבת יותר, עמוקה יותר וסבוכה יותר, שיש בה יותר סימפטומים, יותר אינטנסיביות ויותר סבל.

הפגיעה במערכת תהיה נרחבת יותר.

כמו בשדה, כך גם בנוגע לגוף שלנו, כדי שתהיה לו יכולת אמיתית להתגבר על מכשולים, צריך להכין אותו מראש. מההתחלה. עוד משלב הינקות, ואפילו קודם, מההיריון.

לבנות מערכת חיסון חזקה, לטפח כוח חיות חזק, ולא למהר להוריד חום, לדכא דלקת באוזן,  פריחה בעור, או לכרות את השקדים.

לכל אלה יש סיבה שבגללה הם הופיעו מלכתחילה.

במרבית המקרים כדאי פשוט לאפשר לגוף לעשות את העבודה, לשלם את המחיר של הסבל הזמני, ולהשלים את התהליך כולו.

אני משוכנע שיש אנשים, אשר גם לאחר שהבינו פתאום את המשמעות האמיתית של המצב, היו ממשיכים לשבת בשקט.....(סטיבן קובי)

רק הזורע יקצור. אין קיצורי דרך.

איפה אתם ממקמים את עצמכם? בקבוצת ה"ממשיכים לשבת בשקט", או בקבוצת ה"זורעים כדי לקצור"?

לקראת וובינר בנושא אלרגיות

כשפניתי לפני שנים להומיאופתיה כדי לעזור לעצמי להרגיש יותר טוב, זה היה אחרי שניסיתי כבר כמעט הכל, ודבר לא הועיל לי בצורה מספקת. היתה לי מחשבה בראש, שאני לא רוצה להמשיך להרגיש רע כל כך, ושמגיעה לי איכות חיים טובה יותר.

עברתי דרך ארוכה מאד מאז, ואני רוצה לשתף אתכם בחלק מהתובנות שלי ובידע שרכשתי במשך החיים.

קצת מתוך "המדריך לחיים בלי אלרגיות" שחיברתי:

אלרגיה נקראת בעברית: רַגֶּשֶׁת. זוהי תגובה לא צפויה ולא רצויה של מערכת החיסון לגורמים סביבתיים נורמאליים לחלוטין אשר רוב בני האדם חיים איתם בשלום וללא כל תופעות. אצל אנשים אלרגיים מתרחשת למעשה "תקלה" במערכת החיסון.  כ-12%-25% מאוכלוסיית העולם סובלים מסוג כלשהו של אלרגיה, וברור שלנטייה לאלרגיה יש מרכיב תורשתי מובהק. לאדם יש סיכוי של 30% לפתח אלרגיה לחומר מסויים אם אחד מהוריו סובל מאלרגיה. היה ושני ההורים סובלים מאלרגיה, הסיכוי של אותו אדם לפתח אלרגיה גדל ל-60%. התורשה קובעת רק האם האדם יהיה רגיש לסוג כלשהוא של אלרגיה, אך לא קובעת לאיזה חומר הוא יהיה אלרגי ואף לא את חומרת האלרגיה.

האלרגיה היא תגובתיות יתר של מערכת החיסון כלפי חומרים שונים הנמצאים בסביבתנו. חומרים אלה מכונים אלרגנים. אצל אנשים שונים ייראו תסמיני אלרגיה שונים.

האם אתה אלרגי?

·       האם עיניך דומעות, מגרדות ו/או אדומות?

·       האם אתה נוהג לשפשף  את העיניים ו/או האף?

·       האם אפך גדוש ונוטף?

·       האם אתה סובל משיעולים?

·       האם אתה נושם דרך הפה בערות ו/או בשינה?

·       האם אתה מכחכח בגרון לעיתים קרובות?

לילדים יש נטייה לפתח אלרגיות אפילו יותר מאשר למבוגרים. זה מתחיל  עוד בינקות, כאשר התינוק מקבל תחליפי מזון העלולים להכיל אלרגניים, או אפילו לקבל את המרכיבים דרך חלב האם.

אז מה עושים?

יש להביא בחשבון, שישנם גורמים רבים העלולים להוות מכשול לריפוי, כמו תזונה דלה, היעדר פעילות גופנית, סביבת מגורים ועוד. כל אלה דורשים תשומת לב. 

הבשורה הטובה שלי אליכם היא, שישנה דרך שעשויה לעזור ולשפר את מצבכם, בדיוק כפי שקרה לי.

אני מזמינה אתכם להצטרף אליי ביום חמישי הקרוב, ה-10.11 בשעה 21:00, לשעה של שיחה מרתקת, שבה אני מאחרת את ג'וד וילדר.

ג'וד היא נטורופתית מהמעלה הראשונה. יש לה ידע וניסיון רב בכל מה שקשור באלרגיות ובאי סבילות למזון.

יחד, נסביר ג'וד ואני, את הגישה של הרפואה הטבעית לאלרגיות, ונראה לכם שיש המון מה לעשות בכדי לשפר את מצבכם.

בדיוק כפי שעשינו גם ג'וד וגם אנוכי לפני שנים.

הנה הקישור להרשמה לוובינר.

http://alergywebinar.mypages.co.il/pages/3656

דפי עבודה לקראת הוובינר יישלחו לנרשמים בהמשך.

בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא מאמר שהתפרסם ב ynet על אלרגיה למזון ועל שוק אנפילקטי

ynet כשאגוזים הורגים: מה קורה כשהאלרגיה תוקפת - בריאות

לחסן או לא?

התחלתי ללמוד הומיאופתיה ממש עם תחילתו של ההריון הראשון שלי. עבדתי אז כסוכנת נסיעות במשרד קטן אך איכותי מאד, שנתן שירות בעיקר לבעלי עסקים מהעשירון העליון.

האוכלוסייה הזו לא כל כך נוסעת לנופשונים בתורכיה או יוון. במקום זה הם רוצים שתסדרי להם מקום על טיסה לסן פרנסיסקו במחלקה ראשונה כשהם כבר באוטו בדרך לשדה, או שתוציאי אותם מאיזה חור בסין לפגישה בפראג ומשם ישירות לבואנוס איירס, בלי לבזבז זמן מיותר בשדות תעופה, וכשכל המטוסים מלאים לגמרי.  אין לך אופציה להגיד להם שאין מקום במטוס, או שהשעה כבר 9 בערב, ואת בבית וכל משרדי חברות התעופה סגורים, והימים ימי אמצע שנות ה-90, ועדיין אין לך בבית לא מחשב, לא לפ-טופ ובטח לא אייפון. בקושי טלפון סלולרי מקרטע.

בוא נגיד, ששקט נפשי אין במצב הזה. יותר קרוב לפקעת עצבים שאין לה רגע אחד של מנוחה.

ואני בהיריון. כולם מסביב אמרו לי להירגע, כי להיות עצבנית בהיריון זה לא טוב לתינוק. נו, יופי. לך תגיד את זה ללקוח בסדר גודל של סטף וורטהיימר.

בשנה השנייה ללימודים קיבלתי לזה גם סימוכין אקדמיים. למדתי את התיאוריה האומרת, שאמא ועובר הם אחד. מה שקורה לאמא קורה גם לעובר שלה, ואי אפשר להפריד ביניהם. כשהגעתי לשלב הזה בלימודים, כבר הייתי עם קילומטראז' של פרקטיקה.

התינוקת שלי הייתה מראה מושלמת למצב הרגשי שהייתי בו בהיריון. היא בכתה בלי סוף, לקח לנו שעות להרדים אותה, כשכבר נרדמה, היינו מפסיקים לנשום מפחד שתתעורר למשמע האויר הננשף החוצה מפינו.

כשהייתה בת חודשיים לקחנו אותה לטיפול הומיאופתי. השינוי לא אחר לבוא, ויומיים אחרי שהתחלנו את הטיפול פתאום יכולנו לערסל אותה, להרגיע אותה בחיבוק.

כשהייתה בת שנה, התחלנו לחסן אותה בצורה מדורגת, על פי  כללים שלמדנו מראש.  

אחרי החיסון נגד פוליו, היא בכתה יום שלם כמעט ללא הפסקה. בימים שלאחר מכן הרגשנו שהחיסון ממש זרק אותה אחורה, לימים שלפני הטיפול ההומיאופתי.

הייתי אובדת עצות. מצד אחד, הרופא בקופת חולים מפעיל עליי לחץ לא נורמלי, שואל אותי אם אני רוצה שלילדה שלי יהיה פוליו (כאילו, דא?), ומצד שני, אני רואה את הילדה שלי, ומבינה שמשהו לא טוב קורה. וגם קצת ידע כבר היה שם, על הסיכון שיש בחיסונים, ועל כך שילדים שיש להם את הרגישות עלולים לפתח תופעות קשות אפילו עד כדי אוטיזם. מה עושים?

יצרתי קשר עם רופא הומיאופת ואמרתי לו : "שלום ד"ר .... כך וכך המצב של הילדה שלי....אני פונה אליך ולא אל המורים שלי, כי את התשובה שלהם אני יודעת מראש. אני רוצה לשמוע ממך, כיוון שאתה מחזיק בשני הכובעים- מה לעשות?"

והוא, ענה לי חד משמעית- "לא לתת לילדה את המנה השנייה".

הילדות שנולדו בהמשך כבר לא חוסנו בכלל, כי מאז כבר צברתי ידע נוסף בנושא, ראיתי ושמעתי על כל כך הרבה מקרים, עד שבשבילי הפחד מהחיסון היה גדול יותר מהפחד לא לחסן.

הדילמה אם לחסן או לא עלתה אצלנו בבית כל פעם מחדש. הדרך שלנו הייתה

 לחקור וללמוד על כל אחת 

מהמחלות- איך נדבקים, מה אפשרויות הטיפול.

מנגד, היינו לומדים על כל חיסון וחיסון האם יש בו סכנה ומהי.  

ככה קיבלנו החלטות. לא על פי מה שעושה הרוב ואפילו לא בגלל שככה הרופא אמר. העדפנו לקבל החלטה מושכלת, מתוך למידה וחקר של הנושא.

אתם מוזמנים להגיב ולכתוב איך זה אצלכם בתיבת התגובות למטה.

בריאות שלימה,

ורד.

איך אתם רואים את התפקיד שלכם כהורים?

לפני 11 שנים הפכתי לאמא. זה היה השינוי הכי משמעותי שהתרחש בחיי. לא רק ברמה הפרקטית- של ניהול חיים כשפתאום מישהו אחר מקבל קדימות בסולם העדיפויות. אלא בעקר ברמה המחשבתית, ההתפתחותית שלי כאדם. זה בא לי במקביל וביחד עם לימודי ההומיאופתיה, והחיבור של שני הדברים האלה לקח אותי מתוך עולם אחד, והעביר אותי אל עולם חדש לגמרי, שבו נפרשו בפניי דברים חדשים, מחשבות חדשות, תפישות שהיו חדשות לי ועמוקות כל כך, כאלה שכמותן לא הכרתי קודם.

לפני שהפכתי לאם, בכלל לא היו לי מחשבות על איזו מין אמא אני אהיה. לא חשבתי על התפקיד הזה, ההורי. 

הבנתי, כמו כולם, שלהיות הורה זה אחד מהדברים החשובים ביותר בחיים והייתה לי תחושת אחריות מאד גדולה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

הייתי כמו כל ההורים, שאוהבים את הילדים שלהם, ומוכנים להשקיע בהם מזמנם, ממרצם ומכספם.  
תפקיד ההורה, מעבר ללתת חום ואהבה, לא היה לא מוגדר ולא כתוב בשום מקום.

העניין הוא,  שתפקיד ההורה הוא תפקיד לא פחות מהותי מתפקיד ראש ממשלה. הרי כל אמא, היא ראש הממשלה של הבית שלה והאחריות שלנו כלפי בני המשפחה שלנו היא לא פחותה בכלום מהאחריות של ראש הממשלה או בכירים אחרים כלפינו, העם. 
אתם יכולים לדמיין מצב שבו ראש הממשלה  נכנס לתפקיד בלי שתהיה לו הגדרה ברורה של מה שנדרש ממנו?

להקים משפחה זה ליצור מערכת לכל דבר. כמו כל מערכת אחרת. בהתחלה, לפני הזוגיות, היינו  פרטים נפרדים. הפכנו לשניים שמאוחדים סביב עניין מסויים, ויחד יצרנו מערכת. למדנו והבנו, שכדי שהמערכת הזו תוכל לפעול בצורה תקינה, אנחנו צריכים להסתכל עליה כעל מערכת. לסגל ראייה מערכתית.

                                                                                                                    לפתח חשיבה מערכתית ובתוך זה לאפשר לכל אחד מבני המשפחה להתפתח וללכת בדרכו.

כמו בכל מערכת זה יש את זה שמוביל אותה.  שיודע לאן הולכים ולאן רוצים להגיע. עם הזמן התברר לי  שלהוביל את המערכת הזו זה ממש לא עניין של מה בכך. כי אחרי בחירת המטרה צריך גם לבנות את הדרך להשגתה. כשאנחנו לוקחים על עצמנו תפקיד מסויים, ובוחרים מטרה מסויימת, איש לא ישיג אותה עבורינו. יש צורך לעבוד, לפעמים אפילו לעבוד קשה מאד, כדי ליישם את הבחירה הזו הלכה למעשה. אחרת, כל הרעיונות שלנו יישארו בגדר פנטזיה.

הבנתי, שהתפקיד המרכזי  שלי כאמא הוא לדאוג שהילדות שלי יתפתחו. לא בדרך שלי, או בדרך של אמא שלי, אלא בדרכן שלהן, הייחודית להן. הילדות האלה יגדלו, ובבוא העת ייצאו לדרכן העצמאית. לכן, אני צריכה לחזק את החוזקות שלהן, את הקו הפרטי של כול אחת מהן,  שמעיד על משהו נסתר, שאולי עכשיו, כשהוא קטן- הוא עדיין נסתר מעינינו, אבל בבוא היום ייחשף ויתגלה במלוא עוצמתו, אם רק נאפשר להן את זה- אבא שלהן ואני.

המשך יבוא, ובינתיים, אשמח לתגובות, ממש כאן, בתיבת התגובות למטה.

חורף חם ווירוס גם

סוף סוף קצת גשם. אשליה של חורף בארץ שנראה כאילו המדבר מתקדם לעומתה. הפוסט הזה יוצא בימים קצת יותר רטובים, אבל זו אחת הפעמים הבודדות שבהן המטריות יצאו מהארון. עד לפני שבוע הכל היה פה חם ויבש, משעמם.

רק הוירוסים והחיידקים לא שמעו על הקיץ-סתיו-אביב המתמשך. הם פה תמיד.

שנה שעברה קראו להם "שפעת חזירים". שנה לפני כן, הם היו "שפעת עופות". היו גם שמות קודמים, וכל מיני וריאציות על הנושא, וגלגולים מגלגולים שונים. האמת, זה לא ממש משנה. מה שמשנה הוא, שחלקנו חולים בכל דבר חדש/ישן וכל הזמן, וחלק אחר- לא מזיז לו כלום מזה. מה קובע מי יחלה במה, מתי, ובאיזו עצמה?

לכאורה התשובה מאד ברורה. מי שהמערכת החיסונית שלו חזקה יותר, יתמודד בקלות רבה יותר. מי שהמערכת החיסונית שלו חלשה יותר- חשוף לחולי רב יותר.

מערכת החיסון היא מערכת טבעית, שבאה "בילד-אין" בתהליך הייצור שלנו. לרשותה עומדים כלים שונים, שהיא יודעת להפעיל על פי הצורך. למשל, בלוטות הלימפה, שחלק ממה שהן יודעות לעשות זה למנוע את מעברם של פתוגנים (חיידקים ווירוסים) אל מחזור הדם. טמפרטורת הגוף גם היא חלק ממערכת החיסון וגם העור.

כשהמערכת החיסונית עובדת כמו שצריך, מתבצעות בגוף אין-ספור פעולות ביו-כימיות שונות. בגדול הפעולות האלה נחלקות, כמו כל דבר בחיים, ל-3 קטגוריות עיקריות:

1.    לזהות את האויב

2.    לגייס כוחות כדי להלחם בו

3.    לתקוף את האויב

כדי שמערכת החיסון תוכל לבצע את הפעולות האלה, היא צריכה להיות חזקה.

ישנם מצבים שבהם מערכת החיסון חלשה. אפשרות ראשונה היא, שמערכת החיסון חלשה מסיבות מולדות. מצב זה נדיר יותר, ולא ארחיב על זה כאן.

האפשרות השנייה היא (זה המצב היותר שכיח), שהיא נחלשת בגלל אורח חיים. לתוך הקטגוריה הזו אפשר להכניס את כל מה שקשור ללחץ, "עבודה מרעילה", תזונה לקויה, חוסר שינה, שימוש בתרופות.

כשמערכת החיסון נחלשת, הגוף משדר לנו סימנים שמשהו השתבש. בדרך כלל לא צריך בדיקות דם בשביל להבין את זה. רק להסתכל, ולדעת לקרוא את הסימנים.

הסימנים השכיחים שבדרך כלל ניתן לראות יהיו קשורים לשינה לא אפקטיבית, לתופעות כרוניות שונות, לאקזמות ופטריות, להדבקות במחלות לעיתים קרובות.  

הדבר הכי חשוב שכדאי לקחת מהפוסט הזה הוא, שאת רוב התחלואה ניתן למנוע. במובנים הומיאופתים מניעה היא לאו דווקא נטילה של תכשירים ו/או תוספי מזון שונים, והיא גם לא בהכרח לשתות מרק עוף.

מניעה בעיקרה היא לסגל אורח חיים תומך בריאות, ולסמוך על מערכות הגוף שלנו, שנוצרו לשם כך, שהן תדענה מה לעשות אם יידרשו לפעולה.

ואם כבר חולים, מה עושים?

קודם כל, לתת לגוף לעשות את העבודה. לאפשר לו להעלות חום (על חום אדבר בנפרד בעתיד)- בגדול אומר, שכאשר החום עולה, זרימת הדם מואצת, ואיתה מוסעים במהירות רבה יותר תאים לבנים אשר יודעים להלחם בפולשים.

לא לעצור שלשולים וליחה.

לא לאכול הרבה, כדי לא להעמיס על המערכת.

לישון.

חורף חמים ובריא לכולנו J