האם הילד שלך נמצא במצב של בריאות?

כשהייתי ילדה, תמיד הייתי שומעת את אמא שלי אומרת, שאחי הרבה יותר "חולני" ממני. עליי היא אמרה, שאני לא חולה בדרך כלל.

לא נדבקתי במחלות ילדים (באבעבועות נדבקתי מהילדה שלי, כשהייתי בת 32), ושלכל החברות שלי הייתה אדמת, אני לא נדבקתי.

גם בחורף, כשהייתי חולה בסוג של שפעת, זה תמיד היה בלי חום.

לא הייתי מעלה חום אף פעם. וגם אם כן, זה לא היה עובר את ה 37.5

זה כמובן היה מאד מאריך את מספר הימים שהייתי נשארת בבית בכל פעם, אבל חום לא היה לי.

אני זוכרת את אמא שלי שמה יד על המצח שלי, ואומרת כל פעם מחדש "את לא עושה חום".

לעומתי, אחי נדבק בכל מחלות הילדים, היה מפציץ עם חום, דלקות גרון (כולל ניתוח להסרת שקדים) וכאבי ראש.

ברקע הייתה לי איזו נטייה אלרגית קלה, שהתבטאה בפריחה קלה שהופיעה אולי פעם או פעמיים אחרי אכילת אפרסקים.

היה הרבה "טפו טפו טפו" סביב ה"לא עושה חום" שלי, אבל היום אני מבינה, שילד שאינו מעלה חום, אינו מפתח איזו דלקת גרון או אוזניים פעם או פעמיים, בעצם, הוא לא ילד בריא.

למעשה, הוא ילד שכוח החיות שלו חלש עד כדי כך, שאין לו את הכוח הנדרש כדי להעלות חום.

העלאת חום דורשת השקעת אנרגיה רבה מאד מהגוף.

דלקת, דורשת ניתוב כל המשאבים לכיוונה: העלאת הדופק והזרמת כמויות גדולות של דם למקום, הסעת תאים וחומרים ייעודיים, הזרמת נוזלים למקום.

הרי ילד שאינו מפתח סימפטומים כאלה, אינו ילד שלא פוגש גורמים מחלישים. גם בסביבה שלו מסתובבים ווירוסים וחיידקים וילדים אחרים חולים שהם נשאים של גורמי מחלה כאלה ואחרים.

אלא שהילד הזה, כוח החיות שלו חלש, והוא אינו מצליח להלחם בגורמים האלה בצורה יעילה.

ואז, כמו שהיה אצלי, צריכים להישאר  בבית שבוע, ולא רק יום או יומיים.

ואז, כמו שהיה אצלי, כשפעם אחת מגיע משהו יותר חריף, כל המערכת נכנסת ל"שגעת", יוצאת משליטה, והכל קורס.

כמו שקרה לי בגיל 13, כאשר אכלתי שתי בננות, ופיתחתי תגובה אלרגית כל כך חריפה (שוק אנפילקטי), עד שהגעתי לבית חולים תלויה בין חיים ומוות, והיה צורך לבצע בי טיפול החייאה.

בגוף שלנו יש היררכיה של מערכות. 

ישנן מערכות שהן יותר חיוניות ו"חשובות" וישנן כאלה שהן פחות קריטיות.

החשיבות של המערכות הולכת ועולה

מהחוץ פנימה, 

                    ומלמטה למעלה.

כלומר, בהיררכיה, מחלה בעור (כמו סבוריאה או פטרייה) היא פחות קריטית לחיים ממחלה בכליות או בריאות.

פגיעה ברגליים היא פחות קריטית לחיים מפגיעה בראש.

ובאותו אופן, מחלה בגוף היא נמוכה בהיררכיה על פני פגיעה בנפש או ברגש.

כאשר משהו בהרמוניה הפנימית של הילד (או המבוגר) מתערער, כוח החיות "יקריב" מערכות בסדר חשיבות הולך ועולה.

בהתחלה נראה פריחה בטוסיק של התינוק, אחר כך נראה נזלות ושיעולים, ואחר כך נראה אולי אסתמה של הריאות.

וכך החולי הולך ומתפתח, הולך ומעמיק.

כאשר ילד נמצא במצב של קושי רגשי גדול, אז לכאורה, כלפי חוץ, הוא נראה בריא, כי אין סממנים חיצוניים של מחלות חום ודלקות, אבל בפועל, החולי שלו עמוק יותר מזה של ילד שמעלה חום ומחסיר ימי לימודים בגלל זה.

אני מבקשת שתתנו רגע את הדעת על מה שנעשה אצלכם בבית, אצל הילדים שלכם, ותכתבו לי-

על פי הדברים האלה - מי מהילדים שלכם בריא יותר? הראשון? השני? אולי השלישי או הרביעי?

אשמח לשיתופים.

ורד

אין קיצורי דרך

את ההשראה לפוסט שאני כותבת היום, שאבתי מתוך ספר חזק מאד שאני קוראת בימים אלה.

זהו רב מכר שנכתב על ידי סטיבן קובי, והוא נקרא " שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

הספר מציע דרך לפתרון בעיות אישיות ומקצועיות, כיצד להסתגל לשינויים, וכיצד לסגל תבונה וכוח כדי לנצל הזדמנויות שהשינויים האלה פותחים בפנינו.

אני קוראת המון ספרים בתחום הזה בשנים האחרונות, וליד המיטה יש לי מרקר, שאיתו אני מסמנת משפטים שהם חזקים במיוחד בעיניי. מוכרחה לספר לכם, שעם הספר הזה זה לא כל כך עובד לי, כי מהר מאד הבנתי, שאני צריכה לסמן כל משפט שלישי, או שני.

אז אני פשוט קוראת בו הלוך וחזור, נפעמת מעומקם של הדברים.

עד כה, כל מה שקראתי מתחבר לי באופן ישיר לתפישת העולם ההוליסטית שלי, ובפוסט הזה, שבוודאי יהיה ראשון בסדרה, אני אשתף אתכם בקטע קטן מתוך הספר.

וכך שואל סטיבן קובי:

האם חשבתם פעם מה היה קורה לו ניסה האיכר להכין את השדה ברגע האחרון? מה היה קורה אם היה שוכח לשתול באביב, היה מעביר את הקיץ בבטלה גמורה, ואחר כך בסתיו היה מנסה לתקן את הטעות, בתקווה שיהיו לו פירות שיוכל לקצור?

האם זה היה עובד לו?

השדה הוא מערכת טבעית. כדי שהשדה יניב פירות, כדי שהמערכת תעבוד, אין ברירה. יש לשלם את המחיר, לעבור את כל התהליך. רק הזורע יקצור.

אין קיצורי דרך.

גוף האדם, גם הוא מערכת טבעית, המושתתת על חוקי הקציר.

בטווח הקצר, במערכת מלאכותית כמו קופת חולים, אתה עשוי להסתדר.

אתה נוטל בעצמך, או נותן לילדך, את התרופות שהרופא מציע לך לבעיה (לכאורה) שעליה התלוננת. התרופה מסירה את הסימפטום, אתה לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, באופן זמני לא סובל, ומבחינתך- הבעיה נפתרה.

תרופות וקופת חולים הן טכניקה מהירה וקלה, המועילה בטווח הקצר.

את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מערכת יחסים כושלת (סטיבן קובי).

או במילים אחרות, במוקדם או במאוחר את מקומה של ההצלחה קצרת המועד תתפוס מחלה מורכבת יותר, עמוקה יותר וסבוכה יותר, שיש בה יותר סימפטומים, יותר אינטנסיביות ויותר סבל.

הפגיעה במערכת תהיה נרחבת יותר.

כמו בשדה, כך גם בנוגע לגוף שלנו, כדי שתהיה לו יכולת אמיתית להתגבר על מכשולים, צריך להכין אותו מראש. מההתחלה. עוד משלב הינקות, ואפילו קודם, מההיריון.

לבנות מערכת חיסון חזקה, לטפח כוח חיות חזק, ולא למהר להוריד חום, לדכא דלקת באוזן,  פריחה בעור, או לכרות את השקדים.

לכל אלה יש סיבה שבגללה הם הופיעו מלכתחילה.

במרבית המקרים כדאי פשוט לאפשר לגוף לעשות את העבודה, לשלם את המחיר של הסבל הזמני, ולהשלים את התהליך כולו.

אני משוכנע שיש אנשים, אשר גם לאחר שהבינו פתאום את המשמעות האמיתית של המצב, היו ממשיכים לשבת בשקט.....(סטיבן קובי)

רק הזורע יקצור. אין קיצורי דרך.

איפה אתם ממקמים את עצמכם? בקבוצת ה"ממשיכים לשבת בשקט", או בקבוצת ה"זורעים כדי לקצור"?

איך תדעו אם לגוף שלכם יש יכולת להתגבר על מחלות?

השבוע אני לוקחת אתכם למסע דימיוני בזמן. נחזור יחד אחורה איזה 30-35 שנים, לימים בהם הייתי ילדה. (איך זה קרה , שעברו מאז כל כך הרבה שנים? עמוק בפנים זה מרגיש ממש כמו אז, וכאילו זה היה לפני שנה או שנתיים).

כשהייתי ילדה, אמא שלי תמיד מאד שמחה שאני "ילדה בריאה". לא נדבקתי במחלות ילדים, וכשביקר אותי וירוס, לא הייתי מעלה חום.

גם אם הייתי שבוע במיטה, מרגישה ממש רע, חום-   לא היה לי. העובדה הזו גרמה לכל ה"דודות" לדפוק על שולחן העץ בסלון ולהגיד "טפו טפו טפו".

אף אחד לא הבין אז, שבעצם ההיפך הוא הנכון, וחוסר היכולת להעלות חום רמזה למעשה על כוח חיות מאד חלש. ( רק כדי ליישר קו עם המונחים- כוח חיות הוא אותו כוח פנימי, אותה אנרגיה פנימית, שדוחפת אותנו לחיות. ששומרת עלינו במקסימום בריאות אפשרית בכל מצב נתון).

ואז, כמו שאומרים בסיפורים- "ביום בהיר אחד", כשהייתי בת 13, אכלתי שתי בננות. נו, באמת? להטריד אתכם בפוסט שלם בגלל שהתחשק לי באיזה יום לאכול שתי בננות??? תסמכו עליי שיש פה פאנץ'. תמשיכו לקרוא....

אכלתי שתי בננות, ופיתחתי תגובה אלרגית מאד חריפה. שוק אנפילקטי, למי שמכיר. לא כל כך חשוב מה זה אומר, מה שחשוב זה, שאני כאן היום בזכות זה שביצעו בי אז טיפול החייאה. ומה שחשוב לכם בסיפור הזה, מעבר לסיפור המעניין זו ההבנה של מה זה כוח חיות חלש. זה לא משנה מה היה בבננות שאכלתי. אולי זה היה ריסוס, או הורמונים, או סתם בננה תמימה. מה שחשוב הוא, שנכנס לגוף שלי איזה חומר שלא היה לי טוב, ולכוח החיות שלי לא הייתה יכולת להתמודד איתו. אלרגיה יש להרבה אנשים. אבל מאלרגיה שמתבטאת בפריחה, גירוד ואי נוחות ועד לתגובה כל כך חריפה שכמעט והסתיימה במוות, הדרך מאד ארוכה. אבל, כשכוח החיות חלש, אין לו את היכולת להגיב, להתמודד, לשמור את האדם במקסימום בריאות אפשרית.

כשנכנס לגוף שלנו פולש זר- וירוס או חיידק, כוח החיות שלנו מבצע כל מיני פעולות כדי להתגבר עליו, ולהחזיר את האדם לבריאות. אנחנו לא רואים את מה שכוח החיות עושה בפנים, בתוך הגוף. מה שאנחנו כן רואים, זה את תוצרי העבודה שלו. אנחנו רואים אותם בצורת סימפטומים- חום, דלקת, נפיחות, כאב. רובינו מתוכנתים לתרגם את הסימפטומים האלה למילה "מחלה", וממהרים לקחת תרופות כדי לסלק את הסימפטומים האלה. אנחנו לא מבינים, שבעצם הסימפטומים האלה מצביעים על יכולתו של כוח החיות לעבוד, להתמודד, להלחם בפולש...

ובחזרה לימינו- השבועיים הראשונים של חודש אוגוסט היו מאד מאתגרים בשבילי. רצף לא צפוי ובלתי פוסק של תקלות והתמודדויות יום-יומיות. הלחץ היה רב, וכפי שצפוי במצבים כאלה, הם הסתיימו בזה שחליתי. גרון נפוח, כאב, ו...כן- עלה לי החום!

כל מי ששמע שהייתי חולה, מייד אמר לי, שיש לו הומיאופתית מצויינת להמליץ לי עליה....

זה קוריוז מאד נחמד, אם לא מבינים את לב ליבו של העניין.

ועכשיו אעבור לאותיות מודגשות:

ההומיאופתיה לא עוסקת במניעת מחלות. למעשה, היא בכלל לא עוסקת במחלות. היא עוסקת באדם החולה, וליתר דיוק- ביכולת שלו או באי היכולת שלו- להתגבר בכוחות עצמו על מחלתו.

הרבה אנשים לא הבינו למה לי לשכב במיטה שבוע ימים, במקום לקחת קצת אנטיביוטיקה, משככי כאבים ומורידי חום, ולעמוד על הרגליים ביום שלמחרת? לחזור לעבודה, לתפקוד "נורמלי".

זה לא שהיה לי כייף או נעים להיות חולה. אבל, כשמבינים שהחום הזה מרמז על זה שבעצם אני יותר בריאה ממה שהייתי אז, בתור ילדה שלא היה לגוף שלה יכולת להתמודד, מבינים שכל מה שצריך לעשות במקרה כזה זה לא להתערב, ולתת לגוף לעשות את העבודה. וכדאי לא לשכוח לשמוח שהוא יכול לעשות אותה.

מחכה לתגובות ולשאלות שלכם בתיבה למטה.

בריאות שלימה,

ורד.

לצבוע את הקיר

לפני איזה זמן ביקרתי חברים בתל אביב. ביקור שגרתי, לא יותר מידי מתוכנן. משהו קצר, לראות מה נשמע. אתם מכירים את זה שאתם רוצים לארח חברים סתם ככה בכייף, רק לאיזה כוס קפה, אבל כמה שעות לפני שהם מגיעים פתאום אתם נכנסים ממש ללחץ שאין לכם מה להגיש, שלא הכנתם מספיק, ובעקר- שהבית לא מספיק נקי? איזה לחץ זה, נכון? מתחילים לזרוק הכל למכונת כביסה, לסדר מהר מדיח, לנקות את הכיור, מהר מהר לשים קצת חומר בשירותים ואז לשפשף, לצרוח על הילדים שייאספו את המכוניות מהסלון לפני שמישהו יחליק על אחת מהן, לאסוף את השמיכות שזרוקות על הספה בסלון ולזרוק אותן במקום זה על המיטה, וברגע האחרון, דקה לפני שהם מגיעים, לרוץ עם הסמרטוט, ולקוות שיספיק להתייבש לפני שהם מצלצלים בדלת.

                                                         

מכירים את זה? איזה לחץ, נכון?

החברה שלי רצתה לחסוך לעצמה את כל זה, והרגישה מספיק קרובה אליי להזהיר אותי מראש, שלא אבהל כשאני באה, כי הבית נראה על הפנים, המון דברים מקולקלים ושבורים. אבל בגלל שמאד רצתה שאבוא לביקור, היא החליטה שני דברים: אחד- לשים את כל זה בצד, והשני- שזה לא יעצור אותה מלהזמין חברים. אמרתי לה, שאני מלאת הערכה כלפיה, על כך שלא אכפת לה שהבית לא יהיה מתוקתק לקראת האורחים, ושאני כנראה, לא הייתי מזמינה במצב כזה.

כשהגעתי, הסתכלתי מסביב, וראיתי דווקא בית נקי, אפילו די מסודר, במיוחד בהתחשב בעובדה ששני הילדים הקטנים והפעלתנים שלה לא עצרו מתזזיותם לכבוד האורחים הממשמשים ובאים. מכיוון שהיא ממש חברה טובה, הרשיתי לעצמי לשאול איפה נמצאים כל הדברים המקולקלים והקטסטרופליים שהיא סיפרה לי עליהם טרם בואי.

כששמעתי את התשובה, חשבתי בהתחלה שהם צוחקים עליי, אבל עד מהרה התברר שהם התכוונו לגמרי ברצינות כשאמרו לי, שבאותו בוקר, ממש שעות ספורות לפני שהגענו, בן זוגה היקר צבע את כל הדירה. (ללא ספק סיפור מדהים כשלעצמו).  

בעודו צובע את הקירות, שהיו עליהם, כך מסתבר, כתמים שחורים של רטיבות ועובש שהגיעה מהתקרה ונזלה אל ובתוך הקיר, עברה לו מחשבה בראשו. עכשיו, שלא תבינו לא נכון. הם אמנם חברים מאד קרובים שלי, אבל אין להם ולו אף קצה קצהו של קשר או נגיעה כלשהי להומיאופתיה. לא מאמינים בעליל.

הוא חשב לעצמו- מה הטעם לצבוע את כל הקירות, אם מתחת יש עובש ורטיבות. הרי זה עדיין שם, ממשיך להרטיב את הקיר, ובמהרה ישוב ויצוץ לו הכתם השחור, שכנראה גם יילך ויגדל, שהרי הנזילה לא טופלה.

והנה לכם כל התורה כולה. הכתמים על הקיר הם הסימפטום. מאחורי הכתמים מסתתרת בעיה הרבה יותר עמוקה, והיא הרטיבות שמתפשטת והולכת על ובתוך הקירות, מרקיבה אותם הלוך והרקב. צדק האיש היקר כשחשב מה הטעם להסתיר את הסימפטום בידיעה שהכתם מתחת הולך וגדל? ברמה המיידית התשובה ברורה. כשלא רואים את הכתם, יש "שקט" רגעי. מה שלא רואים, לא יודעים. ומה שלא יודעים, לא כואב. כמארחים, זה שם אותם במקום יותר נוח, נעים ובוודאי פחות מביך. אבל אם ירצו לטפל בבעיית הרטיבות, הרי ברור שצביעת הקיר אינה פתרון מספק.              

באותו אופן, בזהות מוחלטת, עובד הגוף שלנו. כאשר ישנה בעיה פנימית, כלפי חוץ אנחנו נראה סימפטום בלבד. כתם על הקיר. אפשר לצבוע את הקיר, זה נכון. אבל האם טיפלנו בבעיה עצמה? ברור שלא. כדי לעשות זאת, יש להסתכל פנימה, מעבר לשכבת הצבע, ולתת את המענה שם.