ואז הגיע הילד השני...

(בהשראת הספר "הורה כתומך", פיסיקה משפחתית)

כאשר נולדה הבת הבכורה שלי, היא הפכה את הבית, אותנו, את המשפחה, למערכת. כמו שקורה בכל בית, כאשר נולד הילד הראשון.
 

(בשלב הזה אני ממליצה למי שטרם קרא את שני הפוסטים הקודמים בנושא לעשות זאת עכשיו, כדי שהרעיון יתחבר לשלם 

1. תפקיד הילד הבכור  
2. האם הילד הבכור שלכם נוטה לחלות יותר מאחיו הצעירים?  )

ההצטרפות שלה אלינו, כמו שהצטרפות של כל ילד ראשון למשפחה, יצרה משולש, של אמא-אבא-ילד.  

 

אם ההורים אינם מודעים לחשיבות של הפיכת הילד הראשון את הזוג למשפחה, למערכת, והם אינם מודעים למרחב ההתפתחות, והתמיכה שהילד זקוק מהם כדי להתפתח, מתחילות להיווצר כל מיני בעיות בכל מיני מישורים- רגשיים, התנהגותיים, ובריאותיים.

לכל ילד יש קו התפתחותי ייחודי עבורו. זהו למעשה תחום החוזק של הילד, משהו שהוא אוהב לעשות ושהוא טוב בו, ויש לו את הדרך הייחודית לו להשיג את הדבר. לממש אותו. להתפתח בכיוון שלו.

קו ההתפתחות הוא קו מאד חזק.

למעשה, הוא עובד כמו מגנט, וכל הזמן מושך אליו את הילד.

 

ילד, שמקבל תמיכה מהוריו, תמיד מוצא עוד משהו שמעניין אותו ומעסיק אותו.

ילד שמקבל את התמיכה הנכונה מהוריו, והם מאפשרים לו ללכת בכיוון של תחום העניין והחוזק שלו, נמצא על "קו ההתפתחות" שלו.

כשלילד אין קו, הוא נמצא בבלגן פנימי.

כאשר נולד ילד נוסף, הוא נולד לתוך מערכת קיימת.

זו שיצר אחיו הבכור.

הילד השני קולט את מה שקיים בבית, במערכת. גם את הדברים הטובים, וגם את הפחות טובים. הוא מושפע גם מהוריו, אבל גם מאחיו הבכור.

אם הבכור נמצא בבלגן פנימי, האנרגיה הזו עוברת בתוך המערכת גם לאח הצעיר. הפרעות בהתפתחות של הילד הבכור, משפיעות על המערכת כולה. לא רק על הבכור. גם על אחיו הצעירים ממנו.

לרוב ההורים יותר "זורם" עם הילד השני.

הם כבר יותר מנוסים, פחות לחוצים, יותר מאפשרים.

יותר מאפשרים לו להתנסות, יותר מאפשרים לו לטעות, אפילו יותר מאפשרים לו לבכות. פחות רצים וקופצים על כל "פיפס".

ההתייחסות הפחות "לוחצת" של ההורים כלפי הילד השני, מביאה לזה שהוא מצליח יותר ללכת על הקו שלו ללא הפרעות ובתמיכה.

אבל אז, מה קורה? שכחנו לרגע את הגדול...

למעשה, כאן נוצרת הקנאה מצד האח הגדול.

ככל שהשני יתפתח על הקו, כך תלך ותגדל היריבות ומאבקי הכוח בין האחים. כולל צעקות, הצקות ומכות מטעם הראשון...

השני הרבה פעמים יהיה שנון, מצחיק, "מספרי" שכזה.

ההורים מרוצים ממנו, והרמה המנטלית שלו הולכת ומתפתחת.

אבל, ככל שהיא מתפתחת, כך היא מתנגשת עם הרמה הרגשית של הראשון, שמתקשה למצוא את מקומו בעולם, ומקנא באחיו ה"מוצלח" יותר.

כמעט בכל משפחה יש קושי לאזן בין הכוחות.

מאבק הכוחות והתחרות יכולים להיפתר, אם נזכור "ליישר" את קו ההתפתחות של הראשון. אם נתמוך בו. נדאג שהוא יהיה עסוק, שיעסוק בדברים בהם הוא חווה הצלחות, ולתת לו על אלה חיזוקים חיוביים.

תמיד תמיד, בכל שלבי ההתפתחות בחיים, תשומת הלב שלנו, ההורים, צריכה להיות מופנית יותר כלפי הילד הראשון.

הוא צריך לקבל את המעמד שלו.

אנחנו צריכים לזכור שהוא זה שיצר את המשולש המשפחתי. 

כך, הוא הופך להיות מורה לאחיו, ולא יריב שלו.

ההורים תומכים בהתפתחות של הראשון, והוא, באופן טבעי, מתוך ההצלחה וההתפתחות שלו, תומך בשני.

הכוונה אינה, חלילה, להפלות בין הילדים.

ההתכוונות שלנו, ההורים, צריכה להיות ברמה המחשבתית. מחשבתית אנחנו אמורים לחשוב על קו ההתפתחות של הראשון.

ותודה לכם על הפוסט הזה. בזכותכם נזכרתי איפה להשקיע את מירב האנרגיה, ומה כדאי לי לעשות. 

האם הילד שלך נמצא במצב של בריאות?

כשהייתי ילדה, תמיד הייתי שומעת את אמא שלי אומרת, שאחי הרבה יותר "חולני" ממני. עליי היא אמרה, שאני לא חולה בדרך כלל.

לא נדבקתי במחלות ילדים (באבעבועות נדבקתי מהילדה שלי, כשהייתי בת 32), ושלכל החברות שלי הייתה אדמת, אני לא נדבקתי.

גם בחורף, כשהייתי חולה בסוג של שפעת, זה תמיד היה בלי חום.

לא הייתי מעלה חום אף פעם. וגם אם כן, זה לא היה עובר את ה 37.5

זה כמובן היה מאד מאריך את מספר הימים שהייתי נשארת בבית בכל פעם, אבל חום לא היה לי.

אני זוכרת את אמא שלי שמה יד על המצח שלי, ואומרת כל פעם מחדש "את לא עושה חום".

לעומתי, אחי נדבק בכל מחלות הילדים, היה מפציץ עם חום, דלקות גרון (כולל ניתוח להסרת שקדים) וכאבי ראש.

ברקע הייתה לי איזו נטייה אלרגית קלה, שהתבטאה בפריחה קלה שהופיעה אולי פעם או פעמיים אחרי אכילת אפרסקים.

היה הרבה "טפו טפו טפו" סביב ה"לא עושה חום" שלי, אבל היום אני מבינה, שילד שאינו מעלה חום, אינו מפתח איזו דלקת גרון או אוזניים פעם או פעמיים, בעצם, הוא לא ילד בריא.

למעשה, הוא ילד שכוח החיות שלו חלש עד כדי כך, שאין לו את הכוח הנדרש כדי להעלות חום.

העלאת חום דורשת השקעת אנרגיה רבה מאד מהגוף.

דלקת, דורשת ניתוב כל המשאבים לכיוונה: העלאת הדופק והזרמת כמויות גדולות של דם למקום, הסעת תאים וחומרים ייעודיים, הזרמת נוזלים למקום.

הרי ילד שאינו מפתח סימפטומים כאלה, אינו ילד שלא פוגש גורמים מחלישים. גם בסביבה שלו מסתובבים ווירוסים וחיידקים וילדים אחרים חולים שהם נשאים של גורמי מחלה כאלה ואחרים.

אלא שהילד הזה, כוח החיות שלו חלש, והוא אינו מצליח להלחם בגורמים האלה בצורה יעילה.

ואז, כמו שהיה אצלי, צריכים להישאר  בבית שבוע, ולא רק יום או יומיים.

ואז, כמו שהיה אצלי, כשפעם אחת מגיע משהו יותר חריף, כל המערכת נכנסת ל"שגעת", יוצאת משליטה, והכל קורס.

כמו שקרה לי בגיל 13, כאשר אכלתי שתי בננות, ופיתחתי תגובה אלרגית כל כך חריפה (שוק אנפילקטי), עד שהגעתי לבית חולים תלויה בין חיים ומוות, והיה צורך לבצע בי טיפול החייאה.

בגוף שלנו יש היררכיה של מערכות. 

ישנן מערכות שהן יותר חיוניות ו"חשובות" וישנן כאלה שהן פחות קריטיות.

החשיבות של המערכות הולכת ועולה

מהחוץ פנימה, 

                    ומלמטה למעלה.

כלומר, בהיררכיה, מחלה בעור (כמו סבוריאה או פטרייה) היא פחות קריטית לחיים ממחלה בכליות או בריאות.

פגיעה ברגליים היא פחות קריטית לחיים מפגיעה בראש.

ובאותו אופן, מחלה בגוף היא נמוכה בהיררכיה על פני פגיעה בנפש או ברגש.

כאשר משהו בהרמוניה הפנימית של הילד (או המבוגר) מתערער, כוח החיות "יקריב" מערכות בסדר חשיבות הולך ועולה.

בהתחלה נראה פריחה בטוסיק של התינוק, אחר כך נראה נזלות ושיעולים, ואחר כך נראה אולי אסתמה של הריאות.

וכך החולי הולך ומתפתח, הולך ומעמיק.

כאשר ילד נמצא במצב של קושי רגשי גדול, אז לכאורה, כלפי חוץ, הוא נראה בריא, כי אין סממנים חיצוניים של מחלות חום ודלקות, אבל בפועל, החולי שלו עמוק יותר מזה של ילד שמעלה חום ומחסיר ימי לימודים בגלל זה.

אני מבקשת שתתנו רגע את הדעת על מה שנעשה אצלכם בבית, אצל הילדים שלכם, ותכתבו לי-

על פי הדברים האלה - מי מהילדים שלכם בריא יותר? הראשון? השני? אולי השלישי או הרביעי?

אשמח לשיתופים.

ורד

ילד שיש לו רצון, ויש לו הבנה ויכולת לממש את הרצון הוא ילד בריא

הבטחתי לכתוב פוסט נוסף בנושא "תפקיד הילד הבכור", אבל תגובות הקוראים לשאלה ששאלתי- האם הבכור חולה יותר מאחיו הצעירים- גרמה לי לחכות עם הפוסט הזה, ולכתוב אחד אחר במקומו.

רוב המגיבים אמרו, שאצלם לא כך הם פני הדברים, ודווקא הצעירים יותר חולים. 

התגובות עוררו אותי לחשוב, שאולי הבריאות, כפי שאני מבינה אותה, שונה בתכלית מאיך שמבינים אותה הקוראים שלי, ויש מקום להיכנס לעומק בעניין הזה.

תראו, בכל הקשור למה הכוונה ב'להיות בריא', אנחנו כולנו מורגלים בדפוס חשיבה והתייחסות שהיא לא אחרת מאשר שגויה. לימדו אותנו, שאם ילד מחסיר ימי לימודים בגלל דלקת גרון או חום, זה נקרא שהוא חולה. ואם הוא אף פעם לא מעלה חום או לא מחסיר לימודים, אז הוא בריא.

אבל להיות בריא זה לא העדר סימפטומים. הבריאות היא משהו אחר לגמרי.

הבריאות, היא הרמוניה בין הרצון, ההבנה והיכולת. 

כלומר, כשלילד (או לאדם בוגר) יש רצון להשיג מטרה כלשהי, ויחד עם הרצון יש לו הבנה איך הוא יכול להשיג את הדבר שהוא רוצה, ובסוף יש לו גם יכולת לצאת לפעולה, לנקוט צעדים, ולהשיג את הדבר. וכל זה בצורה הרמונית, ובלי לפגוע בזולת, אז אפשר לומר שהילד בריא.

כשאחד או יותר מהמרכיבים חסר, או שאין הרמוניה ביניהם, זהו מצב של מחלה.

העדר רצון- האם יש נם אנשים שאין להם רצון?

ובכן, לפעמים אנשים נמצאים במקום, שהרצון שלהם נדחק עמוק עמוק בגלל כל מיני סיבות לכאורה אובייקטיביות, עד שהם כמעט שוכחים שיש להם בכלל רצון משל עצמם. כל מה שהם רוצים זה עבור אחרים, והרבה פעמים זה בכלל לא רצון, אלא יותר צורך, או אחריות, או מחוייבות.

אצל מבוגרים יותר שכיח לראות את זה, אבל ישנם גם ילדים שהרצון שלהם מודחק או לא ברור.

למשל, לאחרונה פגשתי בקליניקה מקרים של ילדות שהאמהות שלהן סיפרו שהן "מרצות", ולא דורשות כלום! פשוט כלום!

הרמה השנייה היא ההבנה, איך אני משיג את הדבר שאני רוצה.

תינוק, כשהוא נולד, יש לו רצון. למשל, הוא רוצה להיות ליד אמא. הוא רוצה שאמא תיקח אותו בידיים, או שתשים  אותו לידה במיטה. יש רצון, אבל בהתחלה אין הבנה איך להשיג את הדבר. באופן אינסטינקטיבי הוא בוכה. עם הזמן הוא מתחיל להבין, שיש לו יכולת להשיג את הדבר- כל פעם שאני בוכה, אמא באה. ואז הבכי הופך להיות הדרך של התינוק הקטן להשיג את מה שהוא רוצה.  

יום אחד, התינוק הקטן נכנס לפעוטון חדש, ויש שם עוד ילדים. התינוק, שלמד שכשהוא בוכה ניגשים אליו, מנסה את זה גם בגן.

 אבל בגן, המטפלת לא תמיד פנויה כמו אמא. לא טכנית, ואולי גם לא רגשית, והיא לא ניגשת מייד. פתאום יש פער, בין מה שהתינוק למד, בין הרצון שלו, בין ההבנה של איך משיגים את הדבר, ובין היכולת להשיג את הדבר.

ההרמוניה מתערערת, והתינוק מעלה חום. כולם אומרים לאמא שככה זה, וכשהם נכנסים לגן הם נדבקים, ולוקח זמן עד שהמערכת מבשילה ושעם הזמן זה יסתדר.

הסיבה האמיתית שבגללה הוא חולה, היא שההרמוניה הופרה. ולכן, הורדת החום עם אקמול, או נטילת אנטיביוטיקה, לא מרפאה את הילד.

היא רק מעלימה את הסימנים החיצוניים לכך שהופרה ההרמוניה.

זה נכון, שעם הזמן הילד יהיה פחות "חולה", אבל זה בגלל שעם הזמן הוא ילמד מחדש איך הוא יכול להשיג בגן את מה שהוא רוצה, ושוב תיווצר אצלו הרמוניה. (אלא אם כן, חלילה, הוא נמצא בגן ממש בעייתי).

ילד שנמצא במצב של קושי חברתי למשל, או שיש לו לקות מסויימת שמפרה את ההרמוניה אצלו, או שיש לו חרדות שגורמות לו להימנע מכל מיני סיטואציות, אינו נמצא, אם כן, במצב של בריאות.

דווקא ילד שמפתח "מחלת" חום, או שפעת או דלקת גרון חד פעמית, וזה הכול, דווקא הוא הבריא יותר.

המשך בפוסט הבא.

סוף שבוע חמים וחופשי מתרופות לכולכם,

ורד.

האם הילד הבכור שלכם נוטה לחלות יותר מאחיו הצעירים?

יש לי תיאוריה, שעד היום אומתה בשיחות שלי עם מכרים וחברים, בקליניקה וגם במשפחה הפרטית שלי, ואני רוצה לבדוק אותה בהיקף רחב יותר.
נראה לי שיש קשר בין הדברים, והייתי רוצה לדעת האם אכן כך, או שמחשבותיי מופרכות לחלוטין בהקשר הזה...

התיאוריה שלי אומרת, שהילד הבכור נוטה לחלות יותר.
"לחלות יותר" הכוונה שהוא מפתח מצבים אקוטיים (חום, דלקות וכו') לעיתים קרובות יותר מאחיו,
או שיש לו בעיה כרונית כלשהי, לעומת אחיו, שאין להם בעיה כרונית בכלל.
או, שאם גם אחיו חולים במחלה אצל הבכור יהיו יותר התפרצויות. או שהן חזקות יותר.

(לשם ההבהרה, מצב כרוני זה מצב של אלרגיות, למשל, או אסתמה. איזה שהוא מצב כללי של חוסר בריאות).


אתחיל מזה שאסביר על מה מבוססת התיאוריה שלי, ואחר כך אשמח לתגובות שלכם, כדי שאלמד מהן.

אז בואו נדבר קצת על תפקיד הילד הבכור...

"תפקיד" הילד הראשון (הדברים נכתבו בהשראת "פיסיקה משפחתית")

הבנת הנושא הזה היא קריטית ממש בהשפעתה על בריאותו של הילד הבכור, וכמו באפקט דומינו, על הבריאות של אחיו הצעירים.

בראשית היו איש ואישה. יום אחד הם התחברו, והפכו משני אינדיבידואלים לזוג.

כעבור איזה זמן הם הביאו ילד לעולם, והילד הזה הפך להיות העניין המרכזי בחייהם. פתאום, האיש והאישה התחילו לתת את הדעת על המשמעות העמוקה של החיים בזוג בכלל, ועל החיים של הילד שלהם בפרט.

הילד הזה הביא להם המון שמחה, אבל יחד עם השמחה הגדולה הגיעו גם התמודדויות, אתגרים ואפילו קשיים.

 

ההורים הפכו לאנשים עייפים שלא כל כך ישנים בלילה. הם גילו שהרבה פעמים אין להם אפשרות לשבת לאכול יחד. האמא של התינוק גילתה, שהיא לא יכולה להיכנס למקלחת או אפילו לשירותים בלי שיהיה עוד מישהו בבית שישגיח על התינוק שלה.

 

 

התינוק קצת גדל, וההורים שלו התחילו לחשוב על מסגרות חינוכיות, ולחפש מטפלת שתוכל להעניק לילד שלהם את כל מה שהם רוצים.

הם התחילו גם לדאוג לתקציב נוסף או לפנות תקציב קיים לטובת הילד שלהם.

וכמובן שהם מצאו שהם דואגים מאד להתפתחותו- המוטורית, הקוגניטיבית והבריאותית.

בתוך כל הדאגות האלה, ההורים המותשים לא תמיד נותנים את הדעת על כך, שהילד הראשון הוא זה שבנה למעשה את הבסיס להמשך החיים של כל המשפחה. לפניו, לא הייתה משפחה. היה רק זוג. ההצטרפות שלו אליהם, זהו הדבר ששינה את הסטטוס שלהם מ"זוג" ל"משפחה".

הילד הזה נולד עם דחף להתפתחות ועקשנות ללכת עם הדברים שמעניינים אותו, שמעסיקים אותו, שבהם הוא טוב והם נטייתו הטבעית. ללכת על הקו שלו.

ההורים לא תמיד מבינים שהעקשנות של הילד נובעת מהרצון שלו להתפתח . הם רוצים "ליישר" את הילד. ללמד אותו את ההרגלים של הבית, או את ההרגלים שמתאימים לחיים שהיו להם לפניו. הם שומעים לעצות של כל מיני סבתות, שאומרות שאם תתני לו ככה וככה אז הוא יהיה מפונק, או עצלן. הן שומעות לעצות של האחיות בטיפת חלב, שמלמדות שצריך ללמד את הילד לישון במיטה שלו, ואיך לקחת ממנו את המוצץ בגיל X ואת הטיטול בגיל Y.

הן שומעות לגננת, שאומרת שבבוקר מאד כדאי שהילד ירכיב לפחות פאזל אחד.

אני זוכרת, שכשהבת הגדולה שלי הייתה בת שלוש, הגננת שלה חשבה, ששעות הבוקר הן השעות שהילדים נמצאים בריכוז גבוה, ולכן מאד חשוב שבשעות האלה הם יעשו לפחות "עבודת" חשיבה אחת. כל הגן היה ערוך על השולחנות עם פאזלים ומשחקי הרכבה וחשיבה, והילדים כוונו אל השולחנות. אי אפשר היה לשחק בבובות, למשל, בשעה הזו.

הרצון של ההורים, הציפייה שלהם מהילד, היא מעמסה מאד גדולה עליו. מערכת היחסים המורכבת שנוצרת בין הילד וההורים יכולה פעמים רבות להוביל למצבים שבהם הבכורים "חולניים" יותר, והרבה פעמים אפשר לראות שלבכורים יש  פתולוגיות כאילו "תורשתיות". האמא אלרגית- גם הבת הבכורה תהיה אלרגית (ככה זה אצלנו, למשל). לאבא יש בעיות נשימה- גם לילד הגדול יהיו בעיות נשימה.

אני רואה המון דוגמאות כאלה בקליניקה.

אפשר לומר, שהילד לא מקבל תמיכה נכונה מההורים. כתוצאה מכך הוא לא נמצא על קו ההתפתחות הייחודי שלו, וזה הופך אותו ללא מאוזן מבחינה פנימית. מבחינה חיצונית מה  שנראה זה כל מיני בעיות והפרעות- היפראקטיביות, נטייה לחלות יותר וכו'.

בפוסט של שבוע הבא אכתוב עוד על הנושא.

ועד אז, איך זה אצלכם? האם גם אצלכם הבכור חולה יותר? לעיתים תכופות יותר, או שיש לו איזו בעיה כרונית יותר מאשר לאחיו הצעירים?

שבוע נפלא וחופשי מתרופות לכולכם,

ורד