האוכל ככלי לריפוי, תקשורת והתפתחות

"מותק", פונה הבעל לאישתו, "מה הכנת לאכול היום?"

"כלום", היא משיבה.

הבעל המאוכזב מנסה לעקוץ, "אבל זה גם מה שהכנת אתמול!"

היא מסתכלת עליו ואומרת – "זה היה ליומיים…"

 

אצלנו בבית אוכלים בדרך כלל אוכל מבושל. החלק של ה'אוכלים' הוא באחריות כולם. החלק של ה'מבושל' נמצא תחת אחריותי.

אני חושבת שלא אגזים אם אומר שבמצטבר יש לי משהו כמו שבע - עשר שעות מטבח שבועיות, וזה בלי לספור הכנת ארוחות קלות בסגנון ארוחת ערב חטופה או סנדביצ'ים לבית ספר.

זו עבודה שלפעמים אני מוצאת אותה נעה בין ההגדרות- מתישה, מייגעת ועד ליוצאת מהאף.

 לפעמים ממש לא בא לי לבשל, ואז אני קונה אוכל מוכן. ואם המצב ממש קשה, אני שולפת מהמקפיא מזון לשעת חירום בדמות טבעות בצל או שניצל תירס.

 בתקופה שסביב מעבר הדירה יצא שבמשך חודש וחצי לא בישלתי בכלל. לפני המעבר - בגלל שרציתי לרוקן את המקרר. ואחריו, בגלל שנכנסתי לבית לפני שהרכיבו לנו את המטבח.

 זו הייתה תקופה לא פשוטה. הייתה כאן תחושה של חוסר יציבות. הבנתי אז יותר מתמיד, שהמטבח הוא הלב של הבית, וכשהמטבח לא מתפקד, כל התפקוד של בני הבית מושפע מזה. הכל כאן הרגיש ארעי, חסר שקט ועצבני.

                                                  

 על הכירה הזו בישלתי בימים שלא היה מטבח

לאירינה אוסוסקין, מפתחת גישת "פיסיקה משפחתית", יש הסבר מאד מעניין, הוליסטי ועמוק על הנושא.

היא רואה באוכל יותר מחומר הזנה. היא אומרת שהאוכל הוא בסיס להתפתחות.

 היא אומרת שסביב שולחן  האוכל ישנה התחברות של שלושה תחומים: חשיבה, אוכל ומפגש.

דרך האוכל יוצרים התפתחות. אם מתאימים את האוכל לכל אחד מבני המשפחה, ומגישים לו כמו שהוא אוהב, אפשר דרך האוכל אפשר להעביר אהבה.

כשילד מקבל אוכל שהוא אינו אוהב, זה גורם לו כעס, ושהילד כועס, זה משליך על תחומים אחרים בחייו.

לדעתה, אין כלי יותר פשוט ואפקטיבי מבישול, וילד אינו יכול להתפתח בצורה תקינה, בלי שיספוג את ריחו המיוחד של הבית.

 מבחינתה אוכל הוא כלי להתפתחות האדם וגם לריפוי, והצלחת יכולה בקלות להיות הצלחת של השלום בבית, והאוכל הוא עולם ומלואו.

כדי לעזור לכם לבשל מתוך התכווננות אירינה ממליצה לחשוב בזמן שאתם מבשלים על האדם שהאוכל מיועד לו. למי עושים את אוכל? איזה סוג אוכל הוא אוהב? מה מטרת הבישול?

הדיוק חשוב מאוד בתהליך הכנת האוכל. גם מהירות הבישול היא גורם בסיסי.

צריך לדעת איך לחשוב על האוכל ולצמצם את כל תהליך הכנת האוכל לפני כן, בחשיבה, כך שבזמן שמכינים את האוכל אפשר יהיה להפסיק לחשוב. כך שכשעושים את האוכל כבר אין מחשבות.

כשמכינים אוכל, לפני שמתחילים לבשל, לעשות תוכנית בראש – מה? למי?

כשמכינים כך, רואים את התוצאות על העיניים של זה שאוכל, שעבורו נעשה האוכל.

בחרתי לכתוב על הנושא, כיוון שזה כלי כל כך נגיש, פשוט וזמין עבורינו, ההורים, ונראה לי שזה יהיה ממש פספוס אם לא נשתמש בו.

זכרו: האוכל הוא דרך נפלאה להראות אהבה אמיתית, ולתמוך בהתפתחות ובקשר שלנו עם הילדים.

בתיאבון J

ולקינוח, עוד קטע מצחיק בנושא מתוך התכנית "צחוק מהעבודה". לא צריך לראות הכל. הדקה הראשונה מספיקה.

 

 

ואז הגיע הילד השני...

(בהשראת הספר "הורה כתומך", פיסיקה משפחתית)

כאשר נולדה הבת הבכורה שלי, היא הפכה את הבית, אותנו, את המשפחה, למערכת. כמו שקורה בכל בית, כאשר נולד הילד הראשון.
 

(בשלב הזה אני ממליצה למי שטרם קרא את שני הפוסטים הקודמים בנושא לעשות זאת עכשיו, כדי שהרעיון יתחבר לשלם 

1. תפקיד הילד הבכור  
2. האם הילד הבכור שלכם נוטה לחלות יותר מאחיו הצעירים?  )

ההצטרפות שלה אלינו, כמו שהצטרפות של כל ילד ראשון למשפחה, יצרה משולש, של אמא-אבא-ילד.  

 

אם ההורים אינם מודעים לחשיבות של הפיכת הילד הראשון את הזוג למשפחה, למערכת, והם אינם מודעים למרחב ההתפתחות, והתמיכה שהילד זקוק מהם כדי להתפתח, מתחילות להיווצר כל מיני בעיות בכל מיני מישורים- רגשיים, התנהגותיים, ובריאותיים.

לכל ילד יש קו התפתחותי ייחודי עבורו. זהו למעשה תחום החוזק של הילד, משהו שהוא אוהב לעשות ושהוא טוב בו, ויש לו את הדרך הייחודית לו להשיג את הדבר. לממש אותו. להתפתח בכיוון שלו.

קו ההתפתחות הוא קו מאד חזק.

למעשה, הוא עובד כמו מגנט, וכל הזמן מושך אליו את הילד.

 

ילד, שמקבל תמיכה מהוריו, תמיד מוצא עוד משהו שמעניין אותו ומעסיק אותו.

ילד שמקבל את התמיכה הנכונה מהוריו, והם מאפשרים לו ללכת בכיוון של תחום העניין והחוזק שלו, נמצא על "קו ההתפתחות" שלו.

כשלילד אין קו, הוא נמצא בבלגן פנימי.

כאשר נולד ילד נוסף, הוא נולד לתוך מערכת קיימת.

זו שיצר אחיו הבכור.

הילד השני קולט את מה שקיים בבית, במערכת. גם את הדברים הטובים, וגם את הפחות טובים. הוא מושפע גם מהוריו, אבל גם מאחיו הבכור.

אם הבכור נמצא בבלגן פנימי, האנרגיה הזו עוברת בתוך המערכת גם לאח הצעיר. הפרעות בהתפתחות של הילד הבכור, משפיעות על המערכת כולה. לא רק על הבכור. גם על אחיו הצעירים ממנו.

לרוב ההורים יותר "זורם" עם הילד השני.

הם כבר יותר מנוסים, פחות לחוצים, יותר מאפשרים.

יותר מאפשרים לו להתנסות, יותר מאפשרים לו לטעות, אפילו יותר מאפשרים לו לבכות. פחות רצים וקופצים על כל "פיפס".

ההתייחסות הפחות "לוחצת" של ההורים כלפי הילד השני, מביאה לזה שהוא מצליח יותר ללכת על הקו שלו ללא הפרעות ובתמיכה.

אבל אז, מה קורה? שכחנו לרגע את הגדול...

למעשה, כאן נוצרת הקנאה מצד האח הגדול.

ככל שהשני יתפתח על הקו, כך תלך ותגדל היריבות ומאבקי הכוח בין האחים. כולל צעקות, הצקות ומכות מטעם הראשון...

השני הרבה פעמים יהיה שנון, מצחיק, "מספרי" שכזה.

ההורים מרוצים ממנו, והרמה המנטלית שלו הולכת ומתפתחת.

אבל, ככל שהיא מתפתחת, כך היא מתנגשת עם הרמה הרגשית של הראשון, שמתקשה למצוא את מקומו בעולם, ומקנא באחיו ה"מוצלח" יותר.

כמעט בכל משפחה יש קושי לאזן בין הכוחות.

מאבק הכוחות והתחרות יכולים להיפתר, אם נזכור "ליישר" את קו ההתפתחות של הראשון. אם נתמוך בו. נדאג שהוא יהיה עסוק, שיעסוק בדברים בהם הוא חווה הצלחות, ולתת לו על אלה חיזוקים חיוביים.

תמיד תמיד, בכל שלבי ההתפתחות בחיים, תשומת הלב שלנו, ההורים, צריכה להיות מופנית יותר כלפי הילד הראשון.

הוא צריך לקבל את המעמד שלו.

אנחנו צריכים לזכור שהוא זה שיצר את המשולש המשפחתי. 

כך, הוא הופך להיות מורה לאחיו, ולא יריב שלו.

ההורים תומכים בהתפתחות של הראשון, והוא, באופן טבעי, מתוך ההצלחה וההתפתחות שלו, תומך בשני.

הכוונה אינה, חלילה, להפלות בין הילדים.

ההתכוונות שלנו, ההורים, צריכה להיות ברמה המחשבתית. מחשבתית אנחנו אמורים לחשוב על קו ההתפתחות של הראשון.

ותודה לכם על הפוסט הזה. בזכותכם נזכרתי איפה להשקיע את מירב האנרגיה, ומה כדאי לי לעשות.