האם הילד הבכור שלכם נוטה לחלות יותר מאחיו הצעירים?

יש לי תיאוריה, שעד היום אומתה בשיחות שלי עם מכרים וחברים, בקליניקה וגם במשפחה הפרטית שלי, ואני רוצה לבדוק אותה בהיקף רחב יותר.
נראה לי שיש קשר בין הדברים, והייתי רוצה לדעת האם אכן כך, או שמחשבותיי מופרכות לחלוטין בהקשר הזה...

התיאוריה שלי אומרת, שהילד הבכור נוטה לחלות יותר.
"לחלות יותר" הכוונה שהוא מפתח מצבים אקוטיים (חום, דלקות וכו') לעיתים קרובות יותר מאחיו,
או שיש לו בעיה כרונית כלשהי, לעומת אחיו, שאין להם בעיה כרונית בכלל.
או, שאם גם אחיו חולים במחלה אצל הבכור יהיו יותר התפרצויות. או שהן חזקות יותר.

(לשם ההבהרה, מצב כרוני זה מצב של אלרגיות, למשל, או אסתמה. איזה שהוא מצב כללי של חוסר בריאות).


אתחיל מזה שאסביר על מה מבוססת התיאוריה שלי, ואחר כך אשמח לתגובות שלכם, כדי שאלמד מהן.

אז בואו נדבר קצת על תפקיד הילד הבכור...

"תפקיד" הילד הראשון (הדברים נכתבו בהשראת "פיסיקה משפחתית")

הבנת הנושא הזה היא קריטית ממש בהשפעתה על בריאותו של הילד הבכור, וכמו באפקט דומינו, על הבריאות של אחיו הצעירים.

בראשית היו איש ואישה. יום אחד הם התחברו, והפכו משני אינדיבידואלים לזוג.

כעבור איזה זמן הם הביאו ילד לעולם, והילד הזה הפך להיות העניין המרכזי בחייהם. פתאום, האיש והאישה התחילו לתת את הדעת על המשמעות העמוקה של החיים בזוג בכלל, ועל החיים של הילד שלהם בפרט.

הילד הזה הביא להם המון שמחה, אבל יחד עם השמחה הגדולה הגיעו גם התמודדויות, אתגרים ואפילו קשיים.

 

ההורים הפכו לאנשים עייפים שלא כל כך ישנים בלילה. הם גילו שהרבה פעמים אין להם אפשרות לשבת לאכול יחד. האמא של התינוק גילתה, שהיא לא יכולה להיכנס למקלחת או אפילו לשירותים בלי שיהיה עוד מישהו בבית שישגיח על התינוק שלה.

 

 

התינוק קצת גדל, וההורים שלו התחילו לחשוב על מסגרות חינוכיות, ולחפש מטפלת שתוכל להעניק לילד שלהם את כל מה שהם רוצים.

הם התחילו גם לדאוג לתקציב נוסף או לפנות תקציב קיים לטובת הילד שלהם.

וכמובן שהם מצאו שהם דואגים מאד להתפתחותו- המוטורית, הקוגניטיבית והבריאותית.

בתוך כל הדאגות האלה, ההורים המותשים לא תמיד נותנים את הדעת על כך, שהילד הראשון הוא זה שבנה למעשה את הבסיס להמשך החיים של כל המשפחה. לפניו, לא הייתה משפחה. היה רק זוג. ההצטרפות שלו אליהם, זהו הדבר ששינה את הסטטוס שלהם מ"זוג" ל"משפחה".

הילד הזה נולד עם דחף להתפתחות ועקשנות ללכת עם הדברים שמעניינים אותו, שמעסיקים אותו, שבהם הוא טוב והם נטייתו הטבעית. ללכת על הקו שלו.

ההורים לא תמיד מבינים שהעקשנות של הילד נובעת מהרצון שלו להתפתח . הם רוצים "ליישר" את הילד. ללמד אותו את ההרגלים של הבית, או את ההרגלים שמתאימים לחיים שהיו להם לפניו. הם שומעים לעצות של כל מיני סבתות, שאומרות שאם תתני לו ככה וככה אז הוא יהיה מפונק, או עצלן. הן שומעות לעצות של האחיות בטיפת חלב, שמלמדות שצריך ללמד את הילד לישון במיטה שלו, ואיך לקחת ממנו את המוצץ בגיל X ואת הטיטול בגיל Y.

הן שומעות לגננת, שאומרת שבבוקר מאד כדאי שהילד ירכיב לפחות פאזל אחד.

אני זוכרת, שכשהבת הגדולה שלי הייתה בת שלוש, הגננת שלה חשבה, ששעות הבוקר הן השעות שהילדים נמצאים בריכוז גבוה, ולכן מאד חשוב שבשעות האלה הם יעשו לפחות "עבודת" חשיבה אחת. כל הגן היה ערוך על השולחנות עם פאזלים ומשחקי הרכבה וחשיבה, והילדים כוונו אל השולחנות. אי אפשר היה לשחק בבובות, למשל, בשעה הזו.

הרצון של ההורים, הציפייה שלהם מהילד, היא מעמסה מאד גדולה עליו. מערכת היחסים המורכבת שנוצרת בין הילד וההורים יכולה פעמים רבות להוביל למצבים שבהם הבכורים "חולניים" יותר, והרבה פעמים אפשר לראות שלבכורים יש  פתולוגיות כאילו "תורשתיות". האמא אלרגית- גם הבת הבכורה תהיה אלרגית (ככה זה אצלנו, למשל). לאבא יש בעיות נשימה- גם לילד הגדול יהיו בעיות נשימה.

אני רואה המון דוגמאות כאלה בקליניקה.

אפשר לומר, שהילד לא מקבל תמיכה נכונה מההורים. כתוצאה מכך הוא לא נמצא על קו ההתפתחות הייחודי שלו, וזה הופך אותו ללא מאוזן מבחינה פנימית. מבחינה חיצונית מה  שנראה זה כל מיני בעיות והפרעות- היפראקטיביות, נטייה לחלות יותר וכו'.

בפוסט של שבוע הבא אכתוב עוד על הנושא.

ועד אז, איך זה אצלכם? האם גם אצלכם הבכור חולה יותר? לעיתים תכופות יותר, או שיש לו איזו בעיה כרונית יותר מאשר לאחיו הצעירים?

שבוע נפלא וחופשי מתרופות לכולכם,

ורד

טוסיק של פיל

מכירים את אותה אגדה , שמספרת על שישה עיוורים מכפר הודי נידח, שיצאו יום אחד למסע שבמהלכו נתקלו בפיל?  עבור העיוורים זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלו בדבר הזה, ולא היה להם מושג איך נראה פיל, או מה זה בכלל.

יחד הם ניגשו אל הדבר הזה, שפגשו לראשונה, כדי לתהות על קנקנו ולהבין במה מדובר. כל אחד מהם מישש את חלק הפיל שהיה הקרוב אליו ביותר, כדי להתרשם ולקבל מושג על הדבר.

זה שמישש את הזנב אמר: "הפיל הוא חיה הדומה לחבל דק".

השני, אשר מישש שנהב אמר: "הפיל הוא חיה חלקה, קשה ומעוגלת, קצת מזכירה כידון".

השלישי, מישש את גופו של הפיל, ואמר: "הפיל הוא מחוספס מאוד וגדול מאוד. הייתי אומר שהוא כמו קיר גדול".

הרביעי טען שהפיל הוא כמו נחש חנק ענק, וזאת משום שהוא מישש את החדק של הפיל.

החמישי קבע בוודאות: " הפיל הוא כמו גזע עץ!" כיוון שמישש את רגלו של הפיל.

והשישי, אשר נגע באוזני הפיל בכלל חשב שהחיה דומה למניפה.

כל אחד מהם עמד על דעתו והיה בטוח שהוא הצודק, ואין סיכוי שחושיו מטעים אותו. הרי הוא יודע מה חש!

אני מספרת את הסיפור הזה, מכיוון שכולנו "חוטאים" באותו העניין בדיוק. כולנו לוקים בסוג מסויים של עיוורון.

כשאנחנו נתקלים בסיטואציה מסויימת, אנחנו בטוחים, שמה שראינו, שמענו או חשנו הוא הדבר האמיתי. הוא האמת הצרופה.

אף אחד מאיתנו לא מודע ברגע האמת לעובדה, שמה שהבנו בסיטואציה, מה שחווינו, הוא החוויה הסובייקטיבית שלנו, והיא רחוקה מאד מלהיות האמת הצרופה.

במקרה הטוב היא תהיה חלק מהתמונה השלמה.

בפועל, היא תהיה הפרשנות שלנו למצב, ולא יהיה כל קשר בינה ובין האמת.

אנשים שואלים אותי, איך יכול להיות, שבשיחה של שעה וחצי בקליניקה, אני יכולה להבין את תפישת העולם של האדם שיושב מולי. לכאורה, זה אכן יכול להיות מורכב מאד.

אלא שמה שקורה בפועל הוא, שלא משנה איזה סיפור אותו אדם יבחר לספר לי. זה יכול להיות משהו שקרה בעבודה, או עם האישה. זו יכולה להיות סיטואציה בסופר, או מפגש של שתי דקות עם השומר בכניסה לחניון בקניון.

זה יכול להיות סיפור על משהו שמישהו אמר עליי או על הילד שלי, וזה יכול להיות משהו שקרה לי כשיצאתי לרכוב על אופניים.

הסיפור עצמו לעולם אינו העניין. העניין טמון באיך האדם חווה את הסיטואציה הזו, גם אם לכאורה היא הייתה מאד מינורית.

לעולם, בכל סיטואציה שלא ייתקל בה, הפרשנות שהוא ייתן למצב היא אך ורק ה state of mind שלו.

היא תמיד, אבל תמיד, תהיה החוויה הסובייקטיבית שלו, תפישת המציאות שלו, האופן שבו הוא מסתכל על העולם.

במפגש חברתי אחד המוזמנים פותח את הדלת ונכנס בקול גדול.  ששש-לללווו-םםם!!! הוא קורא. מדבר בקול רם, צוחק בקולי קולות, שר. אחד הנוכחים יתעצבן עליו, אחד יחשוב שזה ממש פאתטי, מישהו אחר מייד יצטרף לשירה והריקודים, ואחר בכלל ימשיך להיות עסוק בשיחה שלו, ולא יבחין בכניסתו.

ככה זה. בכל סיטואציה, גם הקטנה ביותר, אנחנו מגיבים לפי מה שיושב לנו בתת המודע. מופעלים לפי מה שאני קוראת לו ה basic delusion שלנו.

אז תזכרו תמיד, שלפיל יש חלקים רבים, ומה שבעיניכם הוא האמת הצרופה, אינו אלא החלק שיש לכם אפשרות לראות. ישנם עוד חלקים רבים, שהם אמיתיים לא פחות משלכם, ואת החלקים האלה רואים האנשים האחרים בחייכם- בן הזוג, הילדים, החנווני.

מה דעתכם על זה? כיתבו לי בתיבת התגובות.

אלרגיות והומיאופתיה- מקרה לדוגמה

הפעם אני רוצה להכניס אתכם קצת אל מאחורי הקלעים, אל העבודה שלי בקליניקה.

ההומיאופתיה מתייחסת לאלרגיות באופן מאד שונה מזה של הרפואה המערבית.

היא אינה מסתפקת במתן תרופות שייקלו על הסימפטומים, אלא מנסה להיכנס לעומקם של דברים, ולהסתכל על הדברים בפרספקטיבה מאד רחבה. הוליסטית.

כדי להבין את הרעיון, אני מביאה הפעם מקרה מהקליניקה. דרך עיקרי הדברים שעלו בשיחת האיבחון, נסתכל יחד דרך זכוכית מגדלת, דרך עדשת המיקרוסקופ של ההומיאופת.

נתחיל מהסבר קצר:

אלרגיה היא תגובה לא צפויה ולא רצויה של מערכת החיסון לגורמים סביבתיים נורמאליים לחלוטין אשר רוב בני האדם חיים איתם בשלום וללא כל תופעות. אצל אנשים אלרגיים מתרחשת למעשה "תקלה" במערכת החיסון, אשר מגיבה ביתר כלפי חומרים שונים הנמצאים בסביבתינו.  

כלומר, גם אם נסלק את מה שמעורר את המערכת שלנו היום, הרי שלא טיפלנו בנושא תגובתיות היתר.

לכן, ההומיאופתיה מכוונת לטיפול בסיבות השורש, בתגובתיות היתר, ומנסה להבין מדוע האדם הגיע למצב שבו הגוף שלו מגיב ביתר?                                                                                                      

בשלב הזה אני מזמינה אתכם לחשוב האם אתם מכירים את נושא תגובתיות היתר גם מתחומים אחרים בחיים שלכם, לאו דווקא מבחינה פיסית? האם אתם יכולים להגיד שבאופן כללי שאתם מגיבים ביתר?

ועכשיו למקרה. אני כותבת רק את עיקרי הדברים, ואדגיש את המקומות שמצביעים על תגובתיות יתר. שימו לב, שהמילים שבהם מסופר המקרה הן המילים של המטופלת עצמה, כפי שהיא ניסחה את הדברים.

מדובר באשה שהגיעה בגלל עיטושים שיכולים להמשך יום שלם, נזלת שקופה צורבת, אשר לפעמים מתפשטת לנולזים באוזניים.

עשן סיגריות, ריח של בשמים או נרות וגם מזגנים, מאד מחמירים את מצבה.

בבדיקה של אלרגולוג לא נמצא כלום, וגם תרופות טבעיות שונות שניסתה לקחת לא הועילו.

היא הפסיקה לאכול מוצרי חלב, וגם זה לא הועיל.

לשאלה, מה קרה בזמן שלפני ההתפרצות-

היא סיפרה, שסבתא שלה נפטרה כחודש לפני שזה התחיל. זה היה מאד קשה בשבילה, והסבתא מאד חסרה לה.

עוד היא סיפרה, שהיא מאד קרובה לאבא שלה, ושהיא לוקחת עליו אחריות בכל מובן. לוקחת ללב דברים שאומרים עליו, והרצון שלה לסדר לו את החיים הולך איתה כל הזמן.

בשנתיים האחרונות הדברים לא הסתדרו לה כמו שרצתה, וזה מאד הלחיץ אותה.

המוות של סבתא היה מכה מאד חזקה. היא פחדה על העתיד של אבא שלה, ומה שיהיה איתו. הראש שלה כל הזמן היה עסוק במחשבות- מה יהיה, איך זה ייגמר...

היא מספרת שבאופן כללי אינה אובר- אופטימית.

לדבריה היא קלסטרופובית, וחסר לה אויר במקומות סגורים.

קשה לה בטיסות, בהן היא מרגישה שכואבות לה העצמות. היא חייבת לקום, לזוז, להסתובב, ומרגישה שהיא משתגעת. הצפיפות במטוס משגעת אותה. כנ"ל המחשבה שהיא לא יכולה לרדת מהמטוס מתי שהיא רוצה.

אוהבת חיות קשה.

הכול אצלה זה או שחור או לבן. היא מנסה לסגל גישה יותר חיובית, אבל זה לא בא לה בטבעיות.

כשהייתה בצבא, התנפחו לה הבלוטות בצוואר, ככה "יפה". ממש כמו שק. זה נמשך חודש וחצי לפחות.

בכל יום היא שותה לפחות שבע כוסות קפה.

נותנת שתן המון פעמים ביום.

היו לה מיגרנות, שהיו מלוות בהקאות קשות. כשהיא מקיאה היא נלחצת מהבחילה, ומפחדת שלא תנשום. לדבריה, היא יוצאת מגדרה כשמקיאה.

מבחינת חלומות- כשהייתה צעירה היו לה סיוטים מאד גדולים על נחשים והרבה חלומות על רדיפה.

אפשר לראות בסיפור הזה, שכמעט כל דבר שהיא מספרת הוא "וואו". הכל בגדול:

המילים שבהן היא משתמשת: שחור או לבן, אובר-אופטימית, הסיפור על מערכת היחסים עם אבא שלה.

התחושות שלה: הלחץ במטוס, ההרגשה כשהיא מקיאה, העוצמה בחלומות, ההתנפחות בצוואר, הקפה, השתן.

הכל ב over.

המקרה הזה הוא דוגמה אחת לאיך ההומיאופתיה מחברת את האלרגיה, שהיא תגובתיות יתר, לכל שאר הסיפור של המטופל, ששוזר בתוכו תגובתיות יתר ברמות נוספות של חייו של האדם.

זוהי ההסתכלות ההוליסטית, העמוקה והשלמה, וההומיאופתיה מטפלת בסיפור השלם, ולא רק בהסרת הסימפטום.

סיפורי מקרים נוספים, בפעם הבאה.

בינתיים, אתם מוזמנים להשאיר תגובות, לשאול שאלות, ללחוץ "לייק" ולשתף.

שלכם,

ורד.