האם הילד הבכור שלכם נוטה לחלות יותר מאחיו הצעירים?

יש לי תיאוריה, שעד היום אומתה בשיחות שלי עם מכרים וחברים, בקליניקה וגם במשפחה הפרטית שלי, ואני רוצה לבדוק אותה בהיקף רחב יותר.
נראה לי שיש קשר בין הדברים, והייתי רוצה לדעת האם אכן כך, או שמחשבותיי מופרכות לחלוטין בהקשר הזה...

התיאוריה שלי אומרת, שהילד הבכור נוטה לחלות יותר.
"לחלות יותר" הכוונה שהוא מפתח מצבים אקוטיים (חום, דלקות וכו') לעיתים קרובות יותר מאחיו,
או שיש לו בעיה כרונית כלשהי, לעומת אחיו, שאין להם בעיה כרונית בכלל.
או, שאם גם אחיו חולים במחלה אצל הבכור יהיו יותר התפרצויות. או שהן חזקות יותר.

(לשם ההבהרה, מצב כרוני זה מצב של אלרגיות, למשל, או אסתמה. איזה שהוא מצב כללי של חוסר בריאות).


אתחיל מזה שאסביר על מה מבוססת התיאוריה שלי, ואחר כך אשמח לתגובות שלכם, כדי שאלמד מהן.

אז בואו נדבר קצת על תפקיד הילד הבכור...

"תפקיד" הילד הראשון (הדברים נכתבו בהשראת "פיסיקה משפחתית")

הבנת הנושא הזה היא קריטית ממש בהשפעתה על בריאותו של הילד הבכור, וכמו באפקט דומינו, על הבריאות של אחיו הצעירים.

בראשית היו איש ואישה. יום אחד הם התחברו, והפכו משני אינדיבידואלים לזוג.

כעבור איזה זמן הם הביאו ילד לעולם, והילד הזה הפך להיות העניין המרכזי בחייהם. פתאום, האיש והאישה התחילו לתת את הדעת על המשמעות העמוקה של החיים בזוג בכלל, ועל החיים של הילד שלהם בפרט.

הילד הזה הביא להם המון שמחה, אבל יחד עם השמחה הגדולה הגיעו גם התמודדויות, אתגרים ואפילו קשיים.

 

ההורים הפכו לאנשים עייפים שלא כל כך ישנים בלילה. הם גילו שהרבה פעמים אין להם אפשרות לשבת לאכול יחד. האמא של התינוק גילתה, שהיא לא יכולה להיכנס למקלחת או אפילו לשירותים בלי שיהיה עוד מישהו בבית שישגיח על התינוק שלה.

 

 

התינוק קצת גדל, וההורים שלו התחילו לחשוב על מסגרות חינוכיות, ולחפש מטפלת שתוכל להעניק לילד שלהם את כל מה שהם רוצים.

הם התחילו גם לדאוג לתקציב נוסף או לפנות תקציב קיים לטובת הילד שלהם.

וכמובן שהם מצאו שהם דואגים מאד להתפתחותו- המוטורית, הקוגניטיבית והבריאותית.

בתוך כל הדאגות האלה, ההורים המותשים לא תמיד נותנים את הדעת על כך, שהילד הראשון הוא זה שבנה למעשה את הבסיס להמשך החיים של כל המשפחה. לפניו, לא הייתה משפחה. היה רק זוג. ההצטרפות שלו אליהם, זהו הדבר ששינה את הסטטוס שלהם מ"זוג" ל"משפחה".

הילד הזה נולד עם דחף להתפתחות ועקשנות ללכת עם הדברים שמעניינים אותו, שמעסיקים אותו, שבהם הוא טוב והם נטייתו הטבעית. ללכת על הקו שלו.

ההורים לא תמיד מבינים שהעקשנות של הילד נובעת מהרצון שלו להתפתח . הם רוצים "ליישר" את הילד. ללמד אותו את ההרגלים של הבית, או את ההרגלים שמתאימים לחיים שהיו להם לפניו. הם שומעים לעצות של כל מיני סבתות, שאומרות שאם תתני לו ככה וככה אז הוא יהיה מפונק, או עצלן. הן שומעות לעצות של האחיות בטיפת חלב, שמלמדות שצריך ללמד את הילד לישון במיטה שלו, ואיך לקחת ממנו את המוצץ בגיל X ואת הטיטול בגיל Y.

הן שומעות לגננת, שאומרת שבבוקר מאד כדאי שהילד ירכיב לפחות פאזל אחד.

אני זוכרת, שכשהבת הגדולה שלי הייתה בת שלוש, הגננת שלה חשבה, ששעות הבוקר הן השעות שהילדים נמצאים בריכוז גבוה, ולכן מאד חשוב שבשעות האלה הם יעשו לפחות "עבודת" חשיבה אחת. כל הגן היה ערוך על השולחנות עם פאזלים ומשחקי הרכבה וחשיבה, והילדים כוונו אל השולחנות. אי אפשר היה לשחק בבובות, למשל, בשעה הזו.

הרצון של ההורים, הציפייה שלהם מהילד, היא מעמסה מאד גדולה עליו. מערכת היחסים המורכבת שנוצרת בין הילד וההורים יכולה פעמים רבות להוביל למצבים שבהם הבכורים "חולניים" יותר, והרבה פעמים אפשר לראות שלבכורים יש  פתולוגיות כאילו "תורשתיות". האמא אלרגית- גם הבת הבכורה תהיה אלרגית (ככה זה אצלנו, למשל). לאבא יש בעיות נשימה- גם לילד הגדול יהיו בעיות נשימה.

אני רואה המון דוגמאות כאלה בקליניקה.

אפשר לומר, שהילד לא מקבל תמיכה נכונה מההורים. כתוצאה מכך הוא לא נמצא על קו ההתפתחות הייחודי שלו, וזה הופך אותו ללא מאוזן מבחינה פנימית. מבחינה חיצונית מה  שנראה זה כל מיני בעיות והפרעות- היפראקטיביות, נטייה לחלות יותר וכו'.

בפוסט של שבוע הבא אכתוב עוד על הנושא.

ועד אז, איך זה אצלכם? האם גם אצלכם הבכור חולה יותר? לעיתים תכופות יותר, או שיש לו איזו בעיה כרונית יותר מאשר לאחיו הצעירים?

שבוע נפלא וחופשי מתרופות לכולכם,

ורד

בראש הבלוג שלי כתוב, שהבריאות היא חופש. 
חשבתי, שהגיע הזמן שנדבר על זה קצת....

דברים שמגבילים אותנו, הולכים ומכרסמים בבריאות שלנו לאט ובשקט, ועם הזמן הם מייצרים מחלה שהולכת ונעשית יותר ויותר מורכבת , עד שבסופו של דבר מתפתחת מחלה  כרונית.

כשאני אומרת "מגבלה", למה אני מתכוונת?

ברמה הפיסית קל להסביר מה זו מגבלה- אסתמה היא מגבלה. אלרגיה היא מגבלה. גם מיגרנות הן מגבלה, וגם דלקות אוזניים חוזרות, או כל בעיה פיסית אחרת.

גם ברמה הרגשית יש לנו מגבלות רבות.
למשל, אם יש לילד פחדים או חרדות, זוהי מגבלה לכל דבר.
ילד יכול להימנע, למשל, מכל מיני סיטואציות, בגלל הפחד שלו.


בחצר שלנו יש שתי חתולות וכלבה אחת, והשבוע, ביקרה את הבת הקטנה שלי חברה, שהתברר מהר מאד שהיא פוחדת מחיות. הילדה הזו הייתה כל כך מוטרדת מהנוכחות של החיות, שהיא לא הייתה מסוגלת לא לשחק, ואפילו לא ליהנות מהממתק שנתתי להן, וכל הזמן היא רק בדקה איפה החיות ועד כמה הן קרובות אליה. 
ללא ספק, הפחד שלה הגביל אותה, ופגם בהנאה שלה.

כדוגמה למגבלות ברמה השכלית אפשר לקחת בעיות זיכרון, שגם הן מגבילות את האדם.

אבל, גם התפיסות והאמונות שלנו, יכולות להיות מאד מגבילות.

כשאדם לא מצליח לממש את עצמו, כשהוא אינו מצליח לחיות חיים שמספקים אותו, זה מצב של מחלה.

אם אתה עובד במקום עבודה שאתה לא אוהב, או שאתה חש שהבוס מתנקל לך,
אם את חשה שבעלך אינו מבין אותך,
אם אתה חי בתחושת תסכול מתמשך, או כעס ממושך,
או תחושת חוסר סיפוק,
קיים סיכוי יותר מסביר, שעם הזמן גם תפתח מחלות פיסיות.

כשאדם מפתח מחלה, למחלה שלו יש תפקיד. 
היא באה להגיד לבן אדם, שמשהו השתבש. להעיר אותו, להאיר לו כמו עם זרקור את המצב שבו הוא נמצא, ולהגיד לו "שים לב, אתה לא בכיוון הנכון."

אז מה עושים?
קודם כל, לא משלימים עם כאב שחוזר על עצמו, ולא משלימים עם סבל שנמצא כל הזמן, או שחוזר לעיתים קרובות.

לא משלימים עם מגבלה. לא משלימים עם ביקורת עצמית גבוהה. לא משלימים עם מצבי רוח ירודים שנמצאים שם כל או רוב הזמן.

לא מקבלים את זה. 

ולא מסכימים עם זה. 

אם רוצים להרגיש טוב ולחיות חיים בריאים, כמובן....

עובדים על חשיבה חיובית,


קוראים ספרות שעוסקת בתחום "משרים" את עצמנו בתכנים חיוביים ומקדמים,


ואם צריך, הולכים גם לטיפול מקצועי (כמובן וטבעי שאמליץ על הומיאופתיה קלאסית).


אז צאו לדרך, וחיו חיים מלאי סיפוק ומעוררי השראה!


ותגובות- השאירו לי בתיבה.