‏הצגת רשומות עם תוויות מחשבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחשבה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 14 במאי 2012


בראש הבלוג שלי כתוב, שהבריאות היא חופש. 
חשבתי, שהגיע הזמן שנדבר על זה קצת....






דברים שמגבילים אותנו, הולכים ומכרסמים בבריאות שלנו לאט ובשקט, ועם הזמן הם מייצרים מחלה שהולכת ונעשית יותר ויותר מורכבת , עד שבסופו של דבר מתפתחת מחלה  כרונית.


כשאני אומרת "מגבלה", למה אני מתכוונת?

ברמה הפיסית קל להסביר מה זו מגבלה- אסתמה היא מגבלה. אלרגיה היא מגבלה. גם מיגרנות הן מגבלה, וגם דלקות אוזניים חוזרות, או כל בעיה פיסית אחרת.

גם ברמה הרגשית יש לנו מגבלות רבות.
למשל, אם יש לילד פחדים או חרדות, זוהי מגבלה לכל דבר.
ילד יכול להימנע, למשל, מכל מיני סיטואציות, בגלל הפחד שלו.


בחצר שלנו יש שתי חתולות וכלבה אחת, והשבוע, ביקרה את הבת הקטנה שלי חברה, שהתברר מהר מאד שהיא פוחדת מחיות. הילדה הזו הייתה כל כך מוטרדת מהנוכחות של החיות, שהיא לא הייתה מסוגלת לא לשחק, ואפילו לא ליהנות מהממתק שנתתי להן, וכל הזמן היא רק בדקה איפה החיות ועד כמה הן קרובות אליה. 
ללא ספק, הפחד שלה הגביל אותה, ופגם בהנאה שלה.







כדוגמה למגבלות ברמה השכלית אפשר לקחת בעיות זיכרון, שגם הן מגבילות את האדם.


אבל, גם התפיסות והאמונות שלנו, יכולות להיות מאד מגבילות.


כשאדם לא מצליח לממש את עצמו, כשהוא אינו מצליח לחיות חיים שמספקים אותו, זה מצב של מחלה.

אם אתה עובד במקום עבודה שאתה לא אוהב, או שאתה חש שהבוס מתנקל לך,
אם את חשה שבעלך אינו מבין אותך,
אם אתה חי בתחושת תסכול מתמשך, או כעס ממושך,
או תחושת חוסר סיפוק,
קיים סיכוי יותר מסביר, שעם הזמן גם תפתח מחלות פיסיות.






כשאדם מפתח מחלה, למחלה שלו יש תפקיד. 
היא באה להגיד לבן אדם, שמשהו השתבש. להעיר אותו, להאיר לו כמו עם זרקור את המצב שבו הוא נמצא, ולהגיד לו "שים לב, אתה לא בכיוון הנכון."


אז מה עושים?
קודם כל, לא משלימים עם כאב שחוזר על עצמו, ולא משלימים עם סבל שנמצא כל הזמן, או שחוזר לעיתים קרובות.
לא משלימים עם מגבלה. לא משלימים עם ביקורת עצמית גבוהה. לא משלימים עם מצבי רוח ירודים שנמצאים שם כל או רוב הזמן.
לא מקבלים את זה. 
ולא מסכימים עם זה. 

אם רוצים להרגיש טוב ולחיות חיים בריאים, כמובן....


עובדים על חשיבה חיובית,


קוראים ספרות שעוסקת בתחום "משרים" את עצמנו בתכנים חיוביים ומקדמים,


ואם צריך, הולכים גם לטיפול מקצועי (כמובן וטבעי שאמליץ על הומיאופתיה קלאסית).


אז צאו לדרך, וחיו חיים מלאי סיפוק ומעוררי השראה!


ותגובות- השאירו לי בתיבה.





















יום ראשון, 10 באפריל 2011

זמן לעשות כאן סדר- פוסט בנימה נשכנית

הפוסט הזה מוקדש באהבה לחברה מאד טובה שלי. אנחנו מכירות כבר מכתה א', ובמשך שנים רבות היינו כמו נשמה אחת שהתפצלה לשני גופים. השנים חלפו, וכל אחת בנתה לה חיים מלאים משלה, אבל נשארנו חברות, ואני מרגישה אליה אהבה עמוקה ורבה.
לפני כמה ימים נפגשנו (לצערי זה לא קורה מספיק) בבית קפה.
כבר בשלבים הראשונים של השיחה הבנתי, שאכתוב פוסט שקשור לשיחה שלנו. אבל אני בסדר. לא שמתי שום פרטים מזהים שלך, ואף אחד לא יודע שזו את. חוץ ממך, כמובן.
אמרת לי שאת אוהבת את צורת הכתיבה שלי, ושאני כותבת ממש טוב, אולי טוב יותר מהרבה כותבים שאת מכירה, אבל התוכן מעצבן אותך.
אמרת, שאת נסחפת לתוך הסיפורים שלי, שהם גורמים לך לרצות להמשיך לקרוא אותם, אבל אז, בשיא המתח, ממש שנייה לפני הפואנטה, בנקודת השיא, אני דוחפת שוב ושוב את ההומיאופתיה שלי. איך זה יכול להיות שכל מה שיש לי להגיד קשור בהומיאופתיה? אמרת, שלאדם יש תחומי עניין רבים, ולא ייתכן שלא משנה על מה מדברים איתו, כל נושא שבעולם, הוא מחבר בסופו של דבר להומיאופתיה. לא הכל זה הומיאופתיה. לא כל מה שקורה בעולם זו הומיאופתיה. ואת רוצה לדבר איתי ולשמוע ממני גם על דברים אחרים. את קוראת כדי להרגיש אותי, כדי לדעת מה עובר עליי, כי הכתיבה שלי אותנטית וקולחת, אבל כל מה שאני אומרת, משובח ככל שיהיה, נגמר בסוף בהומיאופתיה.
האמת, אהבתי את דברייך. הם לא הכעיסו אותי, או העציבו אותי. אפילו לא איכזבו אותי. הם דווקא נתנו לי אפשרות לחשוב, ולהסביר. ברגע הראשון, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה אולי להתנצל, או להצטדק. אבל אז הבנתי, שזה כל העניין. זה בלוג על הומיאופתיה, (זה, אגב, כתוב כבר בכותרת). כך, שכל מי שנכנס לכאן, מבין לאן הוא הגיע.
אני מאד שמחה שאת אוהבת את איך שאני כותבת. זה מחמיא מאד, מחזק, ונעים לדעת.
אבל אני רוצה להסביר לך, ולכל מי שקורא אותי, שאם אתם מחפשים איזו פואנטה, אז זו הפואנטה בדיוק.
הומיאופתיה אינה שיטת טיפול. הומיאופתיה היא הבנת העולם, היקום, בדרך הוליסטית, רחבה, שמחברת הכל להכל. זו ההבנה, ששום דבר אינו עומד כאן תלוי באויר, מנותק מהקשר. כמו שרשרת של גלגלי שיניים, כמו דומינו הבנוי מאין סוף חלקים, ככה היקום שאנחנו חיים בו. גלגל אחד זז ומסתובב אי שם, וגורם לבא אחריו להסתובב, שגורם לבא אחריו, ולבא אחריו, וכך לאורך ולרוחב ולעומק ולכל הכיוונים. לכל דבר שקורה פה ישנה סיבה, יש איזה כח שהפעיל אותו, בין אם באופן ישיר, ובין אם הוא תולדה רחוקה רחוקה של משהו אחר. ואנחנו, ממרום גובהינו (אני בקושי מטר ושישים), רואים רק את הקצה של הקצה של הקצה. רק את התוצאה. רק את מה שאנחנו יכולים לתפוס ולהבין. רק את מה שאנחנו יכולים לקלוט בכח החושים שלנו ובכח המחשבה, הדי מוגבלת, שלנו.
זוהי ההומיאופתיה. והקליניקה היא רק פועל יוצא של כל זה. היא הפרקטיקה. הדרך להביא חלק מהתפישה לידי מעשה בעולם החומר שלנו.
לכן, כל דבר שאני פוגשת, ולא משנה לאיזה נושא הוא כביכול שייך, יכול להתחבר לי לתפישת העולם שלי. בדיוק באותו אופן, שכל דבר שאת, או כל אדם אחר פוגשים, מתחבר לכם לתפישת העולם שלכם.
כן, זוהי ההומיאופתיה בשבילי. תפישת עולם, צורת חשיבה ודרך הבנה.
ואם כל זה לא מעניין אותך, זה בסדר לגמרי. את לא חייבת לקרוא. אני אמשיך להיות חברתך הטובה, ואת תמשיכי להיות חברתי הטובה. אמשיך לאהוב אותך, ממש כמו פעם, אפילו מיליגרם לא פחות, ולדבר איתך על כל נושא שבעולם.