איך משפיעים מעברים כמו כניסה לכיתה א' או לגן חדש על בריאות הילדים?

החופש הגדול. עשרה חודשים אני מחכה לו- כול שנה מחדש. בדיוק כמו אז, כשהייתי ילדה בעצמי.

אין השכמות, אין לחץ של בוקר, אין הסעות, אין חוגים, אין רכישות אין סופיות של השלמות ציוד, אין הקפצות מ/אל חברות. זו הורדה לא של הילוך אחד, אלא מעבר ל parking. יש משהו בשקט הזה, שעושה לי כול שנה מחדש רצון שככה זה יהיה כול הזמן. שלא תחשבו חלילה שגן עדן זה פה. אנחנו לא איזו משפחה אידילית שבה הכול וורוד. גם אצלנו יש ימים של עצבים, מריבות אין סופיות וצעקות. אבל בואו נודה על האמת- גם בימי בית ספר יש את זה...

החופש הזה בא אל קיצו, ואנחנו חוזרים לשגרת אטרף יום-יומית.

ו- (!) הילדה הקטנה שלי עלתה ביום חמישי לכתה א'.

זה החזיר אותי באחת לתמונות שחקוקות אצלי בראש מהזמן ההוא, שבו הייתי אני בדיוק כמוה.  אני זוכרת את עצמי יושבת וצובעת בצבע פנדה וורוד את האות ו' (האות הראשונה בשם שלי והאות הראשונה במילה 'ורוד'), ומצרפת אותה לאותיות של ילדים אחרים לכתובת "שלום כתה א' ".

לכל אחד בוודאי חקוקה בראש לפחות תמונה אחת מאז, מכתה א' והעובדה הזו מרמזת על גודלו והשפעתו של המאורע על חיינו.

כשאנחנו חווים חוויות חזקות, בין אם הן חיוביות ובין אם הן שליליות, המפגש עם החוויה מטלטל את נפשנו הרגילה בשיגרה. אנחנו יוצאים מהשיגרה, חווים משהו חדש, עוברים משהו אחר ממה שאנחנו מורגלים בו ביום יום.

כשילד נכנס למסגרת חדשה, כוח החיות שלו צריך לעשות כל מיני פעולות, כדי שהטלטלה הזו לא תייצר מחלה. במילה 'מחלה', אני לא מתכוונת למצב שבו החום עולה, או שיש דלקת באוזן או בגרון, וגם לא לשום הדבקות בווירוס כזה או חזר. אלה אינם אלא סימפטומים בלבד, ואינם המחלה האמיתית. מחלה אמיתית היא מצב, שבו כוח החיות של הילד חלש, ואין לו יכולת להתגבר על ווירוסים, חיידקים או כניסה לכתה א'.

ילדים בדרך כלל חולים יותר בתחילת שנה, וזה מסתדר בהמשך השנה, למרות שוירוסים וחיידקים יש בגן ובכיתה כול השנה.              פה טמון ה"סוד".

הסיבה לזה שהם חולים יותר בתחילת השנה היא השינוי, הטלטלה אותה הזכרתי קודם. הטלטלה הזו מציבה את כוח החיות מול מציאות חדשה, משתנה, שיש ללמוד אותה, להתרגל ולהסתגל אליה.

הדבר החשוב ביותר שאנחנו ההורים צריכים להבין הוא, שכשיש לילד חום,

או שהתפתחה דלקת, זה אומר שהגוף שלו מנסה להסתגל למצב חדש, או להתגבר על שינוי משמעותי שהתרחש. אין מדובר במחלה, אלא בעבודה פנימית שהגוף עושה, כדי לשמור על הילד שלנו במצב של בריאות תקינה. ואם זו הדרך של הגוף לעזור לעצמו, הכי טוב שלא נתערב, שלא נפריע לו, ושנאפשר לו לעשות את העבודה. אנחנו נתערב רק במידה וכוח החיות לא מצליח לעשות את העבודה בעצמו.

מניסיוני אני יכולה לומר, שפרט למקרים מאד קיצוניים, רוב הילדים חזקים מספיק כדי להתגבר לבד, גם אם מדובר ביומיים- שלושה של אי נוחות והרגשה לא טובה.

אם יש צורך להתערב ולעזור לגוף להתמודד, אפשר לפנות להומיאופת קלאסי, שיתאים לילד רמדי (תרופה הומיאופתית) שמתאימה לו באופן אישי, אשר תמריץ את כוחות הריפוי הטבעיים של הגוף. ואם גם זה לא עזר, אז נוכל לפנות לתרופות מערביות לצורך דיכוי הסימפטומים.

שתהיה שנה מוצלחת ובריאה לכם ולכל בית ישראל,

ורד

על אנשים ומכוניות

יש לנו מכונית חדשה, וכמו בכל מכונית חדשה, כך גם בשלנו, מותקנות כל מיני נוריות אזהרה והתראות מהתראות שונות. ככה, אם מתעוררת בעיה כלשהי, אפילו הקטנה ביותר, באחת המערכות של הרכב, נדלקת אחת הנוריות ומודיעה שמשהו לא בסדר. זו דרך גאונית כזו, של יצרן הרכב, לגרום לנו להבין שיש איזו בעיה עם האוטו. כולם יודעים, שאם מתעלמים מהנורית, או שרק מנתקים את חוטי החשמל המאפשרים לה לדלוק, לא רק שהבעיה לא נפתרת, אלא אף מחמירה. ואז, האוטו המשוכלל לא יסתפק רק בנורית, אלא גם ישמיע קולות וצפצופים הולכים וגוברים. אנחנו נוכל כמובן להתעלם ולנתק גם את אלה, אבל אז עולה הסבירות שהמכונית האהובה שלנו תשבוק חיים.    

יודע כל בעל רכב מסור, שהאורות והצפצופים אינם הבעיה של המכונית, אלא רק איתות, רמז, לכך שהתעוררה בעיה במערכת ההפעלה של המכונית.

כמו המכונית, גם הגוף שלנו הוא סוג של מכונה. לא סתם מכונה, אלא אחת כזו, שבכדי להגן על עצמה ולשרוד יש לה יכולת להגיע למצבים קיצוניים, בהם אף מכונה אחרת לא הייתה שורדת.

וכמו המכונית, גם המכונה הזו יודעת לאותת לנו כשיש איזו שהיא תקלה. רובינו טועים לחשוב, שהאיתותים, הסימפטומים, הם המחלה. אבל כמו במכונית, הסימפטומים הם רק הנוריות הנדלקות והצפצופים, והם רק תגובה למחוללי המחלות.

למשל:

החום הוא מאמץ של הגוף לרפא את עצמו מזיהום.

שיעול משמש כמנגנון הגנה לניקוי דרכי הנשימה,

שלשול הוא פעולה חיובית המסלקת גורמים מחליאים במהירות מהמעיים.

ההומיאופתיה מבינה את זה, ולכן ההומיאופת מתבונן מעבר לתלונה שאיתה הגיע המטופל, ולא עושה הפרדה בין הנוריות, המערכות השונות והמנוע.

חשוב להבין, שבדיוק כמו במכונית, כך גם אצלנו, ניתוק הנוריות (=סילוק הסימפטומים) אינו פותר את הבעיה. היא ממשיכה להיות שם, הולכת ומתקדמת, ושמה בסכנה את המכונה כולה. הדבר היחידי שהשתנה הוא, שניתוק הנוריות גרם לזה שלא נשמע יותר את הציפצופים ולא נראה אותן מהבהבות. אבל הסיבה שבגללה הן נדלקו מלכתחילה לגמרי שם, והיא הולכת ומתפתחת.

הגיע אליי לטיפול ילד שסבל מדלקות אוזניים. אלה היו נוריות האזהרה שנדלקו אצלו. מתוך ההבנה הזו, ניסיתי לזהות מהי הבעיה שעליה באות הנוריות שלו להתריע. כדי לעשות זאת, אני "מעלה אותו על הליפט", ומתחילה לחפש ולברר איפה הבעיה האמיתית. כלומר, מלבד ההתייחסות לאוזן, לקחתי בחשבון את  התמונה השלמה- שכללה את סיפור ההיריון, את קווי האופי של הילד, התנהגויות אופייניות לו, מה הוא אוהב לאכול, איך הוא ישן, איך הוא בחברת ילדים אחרים, וכל דבר אחר המייחד אותו. זה ממש כמו להסתכל עם הפנס במוסך על כל הרכיבים השונים ולחפש את הבעיה.

כלומר, מטרתה של התרופה ההומיאופתית היא לתת מענה לבעיה שהתעוררה במנוע, במערכת ההפעלה, זו שגרמה לנוריות להידלק. וכמו במכונית, גם במכונה האנושית, כאשר מטפלים בבעיה, הנוריות אחר כך לא נדלקות.

אז בפעם הבאה שנדלקת אצלכם איזו נורית אזהרה, רגע לפני שאתם מנתקים את הצפצוף המעצבן הזה עם תרופה, כדאי לזכור, שבעצם הנורית מרמזת על תקלה כלשהי במערכת ההפעלה. כדאי לברר מהי, לא?          

אישיותה של כלנית

לפני כמה ימים השתתפתי בסמינר בן יומיים , שהתקיים בתל השומר, ואשר הועבר ע"י הומיאופת הולנדי, שנחשב לאחד מגדולי ההומיאופתים בעולם. לנסוע לתל השומר בשעות הבוקר המוקדמות זה אומר להיות ה-ר-בההה זמן באוטו. יותר משעתיים של רדיו ללא הפסקה. בין היתר, שמעתי תשדיר שמזמין את כולנו לבקר בדרום. בתקופה זו של השנה הוא מתכסה כולו במרבדי ענק של אדום כלניות מרהיב. בארץ שלנו אין הרבה פרחי בר אדומים, ואולי זו הסיבה שהכלנית גורמת למין ריגוש שכזה כשפוגשים בה.

הכלנית היא פרח מוכר ואהוב. השם כלנית בא מהמילה כַּלָּה, מכיוון שהכלנית יפהפייה כמו כלה ביום חתונתה.

פלטינה ושמה דנה

כולם אומרים שזה נמוך, שזה בזבוז זמן, שזה ריקני. שרשורים שלמים  של כן או לא לטעמך רצים בכל פינה ברשת. הקונצנזוס קבע שזו סתם מציצנות זולה. אבל מכיוון שכבר מזמן הבנתי שאני מחוץ לקונבנציה, החלטתי לא להסתיר את זה יותר, ולשים את זה על השולחן.

כן כן, אני צופה באח הגדול.                

כשמגיע אדם לטיפול הומיאופתי, מנסה ההומיאופת להבין כיצד אותו אדם חווה את העולם. בדרך כלל, הדברים הכי עמוקים שלנו באים לידי ביטוי כשאנחנו נמצאים בסיטואציית קצה. כלומר, אירוע כלשהו שהוא הרבה מחוץ לשגרה עבורנו. בבית של האח הגדול, הדיירים נמצאים בנקודת קצה לוחצת, ולכן, מגיע שלב שבו הם כבר לא יכולים להסתיר את הפנימיות האמיתית שלהם. כשהתוך נחשף, אני מנסה להבין איזה מין טיפוס הוא כל אחד מהמשתתפים. או במילים אחרות, אם הם היו מגיעים אליי לקליניקה, איזו רמדי (תרופה הומיאופתית) הייתי מתאימה לכל אחד מהם.

הטסט קייס הראשון שלי היא דנה.           

אם דנה הייתה מגיעה אליי לטיפול הומיאופתי, (לצורך העניין פחות חשוב בגלל איזה סימפטום), מאד ייתכן שהיא הייתה מקבלת רמדי שמופקת מהמתכת- פלטינה.    

                                               

פלטינה היא מתכת טהורה, היקרה ביותר מבין המתכות. שייכת לקבוצת המתכות האצילות. היא נחשבת ליסוד אדיש יחסית וכמעט אינה יוצרת תרכובות בטבע.

אם חשבת להשקיע בטבעת לכל החיים הפלטינה היא התשובה עבורך. טבעת פלטינה נקראת "מלכת המתכות" מכיוון שמדובר במתכת ייחודית ונדירה ביחס לשאר המתכות בהם משתמשים בעיצוב תכשיטים. מחירה גבוה ועולה לפעמים עד פי 2 ממחירו של זהב, כך שהתכשיטים המיוצרים מפלטינה הם מהיקרים בעולם.

                                                               

 טבעות פלטינה הן ה-פתרון הרומנטי לטבעת נישואין או אירוסין.

איכויותיה וערכה הגבוה גרמו לכך שהפכה להיות סמל ליוקרה, למשל: בסיווג של כרטיסי אשראי משתמשים בה להגדרת הכרטיסים החזקים ביותר, כמו-כן משתמשים בשמה בעולם המוסיקה להגדרת פרס למכירות הרבות ביותר של תקליטים.

היא לא מתערבבת, לא יוצרת קשרים (כימיים) עם מתכות או מינרלים אחרים. היא נחשבת ליוקרתית, בעלת עליונות.

כיצד נראית המהות הזו באנשים מטיפוס פלטינה?

בדרך כלל מדובר בנשים רגישות. כשם שהמתכת מתאימה במיוחד בנסיבות רומנטיות- כך אישה מטיפוס פלטינה היא רומנטיקנית, ורוצה שהקשר ימלא אותה מבחינה רגשית. על פי רוב קשה לצד השני למלא את הצרכים הגבוהים שלה. היא מתאכזבת, ועוברת ממערכת יחסים אחת לאחרת שוב ושוב, בניסיון למלא את מאווייה. ריבוי האכזבות יוצר מצב של מרירות, נקמנות, קרירות והרגשה שישנה חומה שלא מאפשרת להתקרב אליה.

יש לה אגו גדול מאד, חשיבות עצמית רבה, הרגשה שהיא נעלה מהסובבים אותה, ויכולה להיות גם יהירה ושחצנית (בדיוק כמו המתכת- שהיא יוקרתית ובעלת עליונות). היא מרגישה ייחודית ומיוחדת, ושאחרים, שיש להם יכולות רגשיות נחותות משלה, לא מבינים אותה.

לעיתים הרגישות הגדולה שלה באה לידי ביטוי כלפי חוץ באינטליגנציה גבוהה או אפילו רמה רוחנית גבוהה. היהירות הפנימית יכולה להיות בוז לעולם, ולכן יכולה להימנע מלהיקלע לשיחות חברתיות (כפי שהמתכת לא מתחברת ליסודות אחרים).

בסרטון המצורף אספתי קטעים שונים מתוך התכנית, בהם אפשר לראות את דנה מספרת על עצמה, ודיירים אחרים מדברים עליה, כפי שהם חווים אותה. פלטינה, או לא?

חיזור גורלי

הכלבה שלנו בת 10 חודשים. כשהיתה בת חודשיים היא הצטרפה לחצר שלנו משופעת החיות, ובין היתר פגשה פה בשתי החתולות שלנו. בוני- חתולה ביישנית ופחדנית, וגם לא חכמה במיוחד- מייד תפסה מרחק מהטורף החדש שהגיע לחצר. הכלבה מייד הבינה שמדובר בטרף קל, ועד היום אין לחתולה המסכנה מנוח ממנה. לא שהיא היתה טורפת אותה, בסך הכל היא רוצה לשחק (גם אם המשחק פרוע משהו), אבל החתולה הבינה שעדיף לה לשמור מרחק, ועד עצם היום הזה היא גרה על גג הפרגולה שבכניסה לבית, ויורדת בדהרה למטה רק כדי לאכול.

לעומתה, מסתובבת פה דבק, מלכת החצר. היא הסמכות העליונה בכל מה שקשור לטריטוריות וגבולות מחייה. זו, מהרגע הראשון, הבהירה לגורה החדשה את מיקומה בהיררכיה, ולא איפשרה לה להתקרב אליה. אבל הכלבה הגורה, שמה לה למטרה להתיידד עם היצור העויין. היא בילתה חודשים על חודשים של חיזור בלתי נלאה. באה אליה בקשקושי זנב, מושיטה לה את עכוזה תוך התפתלות רבתי, כורעת על ברכיה, משמיעה קולות מתרפסים, ומה לא. אבל החתולה, נשארת בעקשנותה, מחטיפה לה סטירות, שריטות ושאר כלי התגוננות ותקיפה שעומדים לרשותה.

אחרי 8 חודשי חיזור עיקש, הגיע הרגע. אמנם זה עוד לא לגמרי זה, אבל אפשר כבר פה ושם לתפוס אותן "על חם", יושבות קרוב אחת לשנייה, ואפילו נוגעות לא נוגעות. השבוע אפילו חזינו בהתרגשות בחתולה, שמאפשרת לכלבה הנסערת לכרסם לה קצת את האוזן...

ובהומיאופתיה?

כמטפלת בהומיאופתיה, אני פוגשת לפעמים פתולוגיות כאלה ואחרות שהן "מלכות החצר". שום תרופה או טיפול אחר לא יכול לרצות או להשקיט אותן. הכאב ראש (למשל) שם, וזהו. לאחרונה ניתקלתי במקרה כזה, של אשה הסובלת כבר שנים רבות ממיגרנה עיקשת, שאף אחד לא יכול לה. נתתי רמדי (תרופה הומיאופתית) אחת, ורמדי שנייה, ואמנם ישנה הטבה גדולה, אבל פה ושם הכאב חוזר וצץ, מזכיר ש"אני מכתיב פה את העניינים, ושום קשקושי זנב לא יועילו פה". ואני שואלת את עצמי, למה הוא לא הולך, או מוותר- הכאב הזה? את מה הוא בא לשרת אצל אותה גברת? אצל החתולה שלי זה ברור- אם היא תוותר לכלבה, הרי היא ויתרה על מעמדה הבלתי מעורער, אבל אצל המטופלת שלי?

(זו, אגב, שאלה שאפשר ורצוי לשאול כל אדם שישנו משהו שמפריע לו בחיים- מתי זה הופיע, ולמה אני צריך את זה?)

במקרה של הגברת, עדיין אין לי תשובה חד משמעית, אבל יחד איתה נברר את עומק היחסים שבינה ובין כאב הראש שלה, ונשאף למרחב כזה, (כמעט כמו בין הכלבה והחתולה), שבו הכאב לא מהווה כל הפרעה מבחינתה.

לזכותה של המטופלת שלי ייאמר, שגם היא לא מוותרת על המטרה ששמה לעצמה- להשקיט את "מלכת החצר" עד שזו לא תהווה יותר איום עבורה.