מה שאתם צריכים לדעת כדי שהילד שלכם לא יהיה חולה

לכל דבר בעולם הזה יש סיבה. יש חוקיות בטבע. יש חוקים לכל דבר. ישנם חוקים ששמענו עליהם ולמדנו עליהם, כמו למשל, שכל מה שנזרק כלפי מעלה, ייפול גם למטה. זה חוק שכולנו מכירים עוד מאז שהיינו תינוקות, כשאמא הייתה נותנת לנו משהו ביד. היא הייתה מוסרת לנו חפץ כלשהו, אנחנו היינו לוקחים אותו ממנה, ואז פותחים את האגרוף, והחפץ היה נופל למטה. אמא הייתה מרימה, שוב נותנת לנו, ושוב היינו פותחים את האגרוף וזה היה נופל. לחוק הזה קוראים "חוק הכבידה" של ניוטון, אבל אנחנו הכרנו אותו והבנו אותו, הרבה לפני שלימדו אותנו את המונח "חוק הכבידה", הרבה לפני שסיפרו לנו עליו או על ניוטון. אז מה? לפני ששמענו את השם "ניוטון" החוק לא היה קיים? הוא היה קיים. פשוט עדיין לא לימדו אותנו אותו.

ישנם עוד הרבה חוקים כאלה. על חלקם למדנו, את חלקם אנחנו מכירים מהניסיון שלנו, בלי לדעת שהם "מעוגנים בחוק", ועל חלקם מעולם לא שמענו. מה שמשותף לכל החוקים האלה, זה שאם אנחנו מכירים אותם ואם לא, אם אנחנו מסכימים איתם ואם לא, בכל מקרה הם קיימים, ובכל מקרה הם עובדים.

גם לאופן שבו מתפתחות מחלות יש חוקים. חוקי טבע, שבין אם אנחנו מכירים או מקבלים ובין אם לא, הטבע מכיר אותם מצויין ועובד לפיהם כל הזמן.

הסתובבתי הרבה וקראתי הרבה כדי להבין את חוק התפתחות המחלות. בהתחלה, היה לי מאד קשה לקבל אותו ולהכיר בו. שאלתי המון שאלות והיו לי המון ספקות. אבל אחרי שנתקלתי במקרה אחד, ובמקרה שני, ועוד אחד ועוד אחד, ואחרי שהתבוננתי מקרוב על איך זה עובד עם הבנות הפרטיות שלי, התחלתי לאט לאט להבין שיש פה חוקיות מסויימת, שאם אקבל אותה, יהיה לי הרבה יותר קל- גם להבין, גם להתמודד עם מחלות וגם לדעת למה לצפות. מה הגיוני ומה לא. מה בא אחרי מה ואיך כל עניין הבריאות והחולי עובד.

מהניסיון שלי הבנתי, שממש לא קל להבין את הדברים. מדובר בחוקי טבע שאנחנו לא יכולים לראות או לחוש או בכלל לתפוס באף אחד מהחושים שלנו. ואת מה שאנחנו לא יכולים לתפוס בחושים, או להכניס למעבדה ולבדוק, קשה לנו מאד לקבל. קשה לנו עם דברים אבסטרקטיים, אמורפיים, שאין להם צורה.

כדי להבין את הדברים ואחרי שחשבתי רבות על העניין, הצלחתי לצייר לי את הרעיון של איך מחלות מתפתחות. הצלחתי לתת לזה צורה. זה עשה עבורי את הדברים הרבה יותר בהירים.

אני רוצה לשתף אתכם ולחלוק את ההבנה הזו שלי איתכם, כי אני חושבת שאם היא הייתה כל כך משמעותית עבורי, יכול להיות שהיא מאד שימושית גם לאנשים אחרים ובפרט להורים לילדים צעירים. כי אם יודעים את זה כשהילדים עדיין קטנים, אפשר למנוע המון תחלואה אחר כך, כשהם גדלים.

בעוד כמה ימים  אשלח אליכם מייל "הזמנה לטיול" בתוך הגוף שלנו, בתוך הגוף של הילדים שלנו. מי שמכיר אותי יודע שאני מעדיפה להמנע מפרוצדורות פולשניות, ולכן אקפיד שהטיול יהיה וירטואלי לחלוטין  J. בטיול אחשוף את ההבנה המצויירת שלי כך שגם אתם תוכלו לראות את חוק התפתחות המחלות.

מה צריך להביא לטיול?

כלום. פשוט לבוא עם ראש פתוח למשהו חדש.

להתראות,

ורד.

פעם ראשונה שאני לפני מצלמה

צריך הרבה אומץ בשביל לעשות את מה שאני עושה עכשיו. ככה, בלי תאורה מי יודע מה, בלי סטיילינג, איפור, שיער, ציפורניים, בלי חצובה ובלי טייקים. אפילו בלי הכנה. ככה סתם, ביקשתי מחברה שתצלם אותי במפגש הבוקר של קבוצת bni קיסריה, ולפני שאני מתחרטת, החלטתי ללכת על זה, ולפרסם את הצילום.
מקרה שהיה כך היה- התבקשנו, בלי כל הכנה מראש, כל אחד מהנוכחים, להקשיב לסיפור ההיפוטתי (אך שבהחלט יכול להיות אמיתי) הבא, ולהגיד, ב-60 שניות,  "איך/במה אני יכול לעזור לזוג מהסיפור". מה השירות שלי, או מה מהמוצרים שלי אני יכול להציע להם?
הנה הסיפור לפניכם

 כל אחד מכם יכול לחשוב ולתת תשובה מעצמו.
הנה מה שאני אמרתי......

מסתבר שהאמונות שלי משפיעות על הבריאות שלי

עמיחי הוא איש מקצוע מוכשר. מנהל פרויקטים בהצלחה רבה כבר למעלה מ-12 שנים. בחברה זקוקים לו כאיש מקצוע, הוא שותף לתהליכי קבלת החלטות, אך כבר שנה שהוא מסתובב כועס על כך שאיננו מתוגמל כראוי.

הכישרון, הייחודיות והניסיון שלו בולטים מאד, והוא מכיר בהם ויודע, שבמאמץ קטן הוא היה יכול ליצור לעצמו עיסוקים או תפקידים אחרים.

אבל משהו עמוק עוצר אותו.

באחת משיחות יום השישי אצל הוריו, עמיחי סיפר להם על הזדמנות יזמית גדולה מאד שנקרתה בדרכו, שהייתה יכולה להקפיץ אותו קדימה בצורה יוצאת דופן, אך היה בה גם סיכון לא קטן.  התגובה הראשונית של אמא שלו הייתה זו שהוציאה לו את הרוח מהמפרשים. "אתה לא חושב שאתה קופץ מעל הפופיק . . . . ?!"

כשהוא חושב על האירוע הזה, המילה הראשונה שעולה בראשו היא "תזהר !" מלווה באצבע מתנופפת בתנועת איום ועולה בו תחושה כללית של חשש וחרדה. הרגשה, שלעולם לא יוכל ממש לשגשג.

הוא נזכר כיצד כילד, היה נעלם. מתכנס אל תוך עצמו. נותן לדברים שלה לחלוף ולא מגיב.

כילד, היה שעות ארוכות מבלה עם עצמו. מסתגר במשחקי דמיון . . .

את הפסימיות של אמא שלו, הוא לא יכול לפוגג.

מאז חלפו שנים רבות. אפשר לומר, שעמיחי כבר למד "לקפוץ מעל לפופיק". אבל עדיין קיימת אצלו האמונה, שלא משנה מה מונח על הכף, קודם כל עליו להיזהר, כיוון שצרה בוודאי תופיע. להיזהר, כי הנפילה תכאב.

אמונה היא ידיעה פנימית. משהו שאנחנו בטוחים בו מעבר לכל ספק ולא זקוקים להוכחות כדי לדעת שהוא קיים. כשאנחנו מאמינים במשהו, הוא הופך להיות עבורנו מציאותי והמציאות שאנחנו רואים סביבנו נמצאת תמיד בהתאמה מלאה לאותה מציאות בה אנחנו מאמינים. המציאות שלנו לעולם תיישר קו עם מערכת האמונות שלנו.

אנחנו נתקלים בפילטר האמונות שלנו כשאנחנו פוגשים  מידע חדש. המידע נקלט תחילה דרך החושים ונכנס לפילטר האמונות. פילטר האמונות עושה דבר מאד פשוט. הוא בודק- האם המידע תואם את האמונות שלנו או לא תואם את האמונות שלנו? אם הוא תואם- אנחנו נתחיל לבצע פעולות שתומכות באמונה, תומכות במידע. אם המידע אינו תואם את האמונות שלנו, אנחנו נבצע פעולות מונעות. בסוף התהליך תתקבל תוצאה. אנחנו נתבונן בתוצאה, שהיא, שוב, מידע חדש, ושוב נעביר אותה דרך פילטר האמונות, אבל הפעם, היא תהיה כבר תואמת את מערכת האמונות שלנו. עכשיו הכל בסדר. קיבלנו בדיוק את הדבר שאנחנו מאמינים בו.

המנגנון הזה הוא ברומטר רגיש, שנוצר במהלך חיינו. הוא נולד איתנו ונבנה ממה ששמענו בבית, מהסביבה שלנו. זה משהו אוטומטי, שאנחנו לא שולטים בו ותפקידו לייצר תאימות בין התוצאה למה שקורה בפנים. הוא לא יאפשר לנו להיות במצב שהתוצאות שלנו לא תואמות את האמונות.

כלומר, החיים האלה שלי ואיך שהם נראים, קשורים לאמונות שלי, ולהבנה שלי שכך העולם עובד.

אם אני במקום עבודה שלא עושה לי טוב, אם הזוגיות שלי לא עובדת טוב, אם הבריאות שלי לא כמו שאני רוצה שתהיה, אני יכולה למצוא את כל הסיבות בדברים חיצוניים לי ולהסיר אחריות. אך כאן יש סכנה, שלעולם לא אהיה מרוצה ממצבי. אבל, אם אני מבינה שכל מה שיש לי הוא תוצאה של האמונות שלי, של מעשיי,  וכל מה שאני רואה בחיים שלי, בעולם שלי, זו תוצאה של פעולות שאני עשיתי, אני יכולה לגשת לשינוי ויש לי אפשרות לתקן.

בהצלחה!

אני יודעת מה זו עצמאות בשבילי

יום העצמאות ה-63 של מדינתנו קרב ובא. הרחובות לבשו דגלים, הילדים (לא שלי J) חמושים בתרסיסים ופטישים, האמנים מתכוננים לשיר את אותו השיר 15 פעמים בלילה אחד ב-12 מוקדים שונים.

אני עדיין לא יודעת איך נחגוג השנה את החג הזה. מצד אחד, אני מאד רוצה לצאת, לראות את יפי מדינתנו, לראות את המטוסים של חיל האוויר, לעשות איזה טיול נחמד ולקנח בפיקניק טעים. אבל ביום העצמאות??? עשרות אלפים מתגודדים על כל פיסת קרקע פצפונת, שועטים אל מקורות המים (הה?), מתנפלים על ספינות חיל הים. סטייקים מתעופפים לכל עבר, קרטיבים מטפטפים על החצאית של הילדה. נו טוב, כנראה שיום העצמאות הוא לא היום הכי מומלץ לפעילות מסוג זה. מצד שני, לא כל כך בא לי להישאר בבית. אז מה עושים?

בינתיים, עד הקונסוליום המשפחתי, אני שואלת את עצמי מה זו בכלל  עצמאות?

עצמאות

(על פי הגדרת המילון) עמידה ברשות עצמו, ריבונות, קוממיות, אי תלות, חירות, חופש

(ובוויקיפדיה עמצאות) "היא מצב שבו מדינה אינה תלויה בגורם חיצוני לצורך קיומה הפיזי והכלכלי, הגנה על גבולותיה ושמירה על הסדר הציבורי ושלטון החוק." (ואם נחליף את המילה 'מדינה' במילה 'אדם', נוכל לומר כי עצמאות היא מצב שבו אדם אינו תלוי בגורם חיצוני לצורך קיומו הפיזי והכלכלי, הגנה על גבולותיו ושמירה על הסדר הפנימי שלו).

 ההיפך מעצמאות זו תלות.

תלות

(במילון) זיקה, קשר, יחס, קורלציה, חוסר עצמאות, הישענות

(ובוויקיפדיה) "מצב של תלות הוא מצב פסיכולוגי או גופני המתפתח כאשר האדם הנוטל תרופות או סמים, אינו יכול להפסיק לעשות בהם שימוש או להפחית במינונים שלהם בלי שיסבול מתסמונת נסיגה. יש תרופות או סמים הגורמים בעקבות הפסקתם ובמקרים חריגים גם כאשר אין מגבירים ומעלים את המינונים שלהם, תסמונת נסיגה קשה במיוחד ולמעשה תסמונת של גמילה.

מצב של תלות בתרופות רווח למדי. אפשר לפתח תלות בתרסיסים נגד אלרגיה, טיפות לאף סתום ועוד, עד שאי אפשר להפסיק לעשות בהם שימוש מבלי שיתפתחו תופעות הקשות פי כמה מאלה שבגינן ניטלו התרופות מלכתחילה."

כלומר, עצמאות היא החופש מכל זה.

v    עצמאות היא היכולת לא להיות תלוי בריטלין כדי לעבור את המבחן או כדי להיות מסוגל לשבת בכתה 45 דקות בלי שהמורה תעיף אותי למנהלת או תקרא שוב לאמא.

v    עצמאות בשבילי זו האפשרות לא להיות תלוי במשאפים או אינהלציות כדי לנשום.

v    עצמאות זה לא לפחד מהיום הזה בחודש, שבו אני מתפתלת מכאבי בטן שמשבשים את חיי.

v    עצמאות זו היכולת ללכת לישון, ופשוט להירדם, בלי לפחד מממחשבות הטורדניות או מחלומות ביעותים.

v    עצמאות זה לא למרוח משחות ממשחות שונות כל הזמן, כי אחרת העור שלי ייראה נורא.

v    עצמאות זו היכולת שלי לדעת שאני מרגישה טוב ושאני בריאה גם בלי שבדיקות המעבדה יאשרו זאת.

v    עצמאות זו האפשרות שלי לסמוך על הגוף שלי שיש לו את היכולת לרפא אותי לכשיידרש לעשות זאת (ואם ממש יהיה לו קשה, נמצא את הדרך לעזור לו קצת).

v    עצמאות זו האפשרות שלי לחיות את חיי בצורה הטובה ביותר, בלי תלות בשום גורם חיצוני שנכפה עליי ושלא בחרתי בו.

v    עצמאות בעיניי זו האפשרות שלי לבחור. זו ההבנה, שיש לי יכולת להשפיע על כל מה שקורה לי, ולשנות. ולעשות שיהיה לי טוב יותר.

זו עצמאות בשבילי. מה זו עצמאות בשבילכם?

לצבוע את הקיר

לפני איזה זמן ביקרתי חברים בתל אביב. ביקור שגרתי, לא יותר מידי מתוכנן. משהו קצר, לראות מה נשמע. אתם מכירים את זה שאתם רוצים לארח חברים סתם ככה בכייף, רק לאיזה כוס קפה, אבל כמה שעות לפני שהם מגיעים פתאום אתם נכנסים ממש ללחץ שאין לכם מה להגיש, שלא הכנתם מספיק, ובעקר- שהבית לא מספיק נקי? איזה לחץ זה, נכון? מתחילים לזרוק הכל למכונת כביסה, לסדר מהר מדיח, לנקות את הכיור, מהר מהר לשים קצת חומר בשירותים ואז לשפשף, לצרוח על הילדים שייאספו את המכוניות מהסלון לפני שמישהו יחליק על אחת מהן, לאסוף את השמיכות שזרוקות על הספה בסלון ולזרוק אותן במקום זה על המיטה, וברגע האחרון, דקה לפני שהם מגיעים, לרוץ עם הסמרטוט, ולקוות שיספיק להתייבש לפני שהם מצלצלים בדלת.

                                                         

מכירים את זה? איזה לחץ, נכון?

החברה שלי רצתה לחסוך לעצמה את כל זה, והרגישה מספיק קרובה אליי להזהיר אותי מראש, שלא אבהל כשאני באה, כי הבית נראה על הפנים, המון דברים מקולקלים ושבורים. אבל בגלל שמאד רצתה שאבוא לביקור, היא החליטה שני דברים: אחד- לשים את כל זה בצד, והשני- שזה לא יעצור אותה מלהזמין חברים. אמרתי לה, שאני מלאת הערכה כלפיה, על כך שלא אכפת לה שהבית לא יהיה מתוקתק לקראת האורחים, ושאני כנראה, לא הייתי מזמינה במצב כזה.

כשהגעתי, הסתכלתי מסביב, וראיתי דווקא בית נקי, אפילו די מסודר, במיוחד בהתחשב בעובדה ששני הילדים הקטנים והפעלתנים שלה לא עצרו מתזזיותם לכבוד האורחים הממשמשים ובאים. מכיוון שהיא ממש חברה טובה, הרשיתי לעצמי לשאול איפה נמצאים כל הדברים המקולקלים והקטסטרופליים שהיא סיפרה לי עליהם טרם בואי.

כששמעתי את התשובה, חשבתי בהתחלה שהם צוחקים עליי, אבל עד מהרה התברר שהם התכוונו לגמרי ברצינות כשאמרו לי, שבאותו בוקר, ממש שעות ספורות לפני שהגענו, בן זוגה היקר צבע את כל הדירה. (ללא ספק סיפור מדהים כשלעצמו).  

בעודו צובע את הקירות, שהיו עליהם, כך מסתבר, כתמים שחורים של רטיבות ועובש שהגיעה מהתקרה ונזלה אל ובתוך הקיר, עברה לו מחשבה בראשו. עכשיו, שלא תבינו לא נכון. הם אמנם חברים מאד קרובים שלי, אבל אין להם ולו אף קצה קצהו של קשר או נגיעה כלשהי להומיאופתיה. לא מאמינים בעליל.

הוא חשב לעצמו- מה הטעם לצבוע את כל הקירות, אם מתחת יש עובש ורטיבות. הרי זה עדיין שם, ממשיך להרטיב את הקיר, ובמהרה ישוב ויצוץ לו הכתם השחור, שכנראה גם יילך ויגדל, שהרי הנזילה לא טופלה.

והנה לכם כל התורה כולה. הכתמים על הקיר הם הסימפטום. מאחורי הכתמים מסתתרת בעיה הרבה יותר עמוקה, והיא הרטיבות שמתפשטת והולכת על ובתוך הקירות, מרקיבה אותם הלוך והרקב. צדק האיש היקר כשחשב מה הטעם להסתיר את הסימפטום בידיעה שהכתם מתחת הולך וגדל? ברמה המיידית התשובה ברורה. כשלא רואים את הכתם, יש "שקט" רגעי. מה שלא רואים, לא יודעים. ומה שלא יודעים, לא כואב. כמארחים, זה שם אותם במקום יותר נוח, נעים ובוודאי פחות מביך. אבל אם ירצו לטפל בבעיית הרטיבות, הרי ברור שצביעת הקיר אינה פתרון מספק.              

באותו אופן, בזהות מוחלטת, עובד הגוף שלנו. כאשר ישנה בעיה פנימית, כלפי חוץ אנחנו נראה סימפטום בלבד. כתם על הקיר. אפשר לצבוע את הקיר, זה נכון. אבל האם טיפלנו בבעיה עצמה? ברור שלא. כדי לעשות זאת, יש להסתכל פנימה, מעבר לשכבת הצבע, ולתת את המענה שם.

סיימתי את כתיבת המדריך

ימים רבים של עבודה התכנסו לרגע אחד מרגש, שבו אני לוחצת "שלח", ואני יודעת, שבעוד רגעים ספורים כולכם תקבלו לתיבות שלכם את התוצר הסופי. האצבע רועדת על המקשים, ההתרגשות גדולה מאד. עכשיו כבר אין דרך חזרה.

האתגרים שעמדו בפני היו רבים מאד, חלקם אפילו גדולים ממה שחשבתי. החל מאיסוף החומר, דרך העריכה (תודה לקוראי הטיוטה אשר האירו לי נקודות רבות) ועד לאתגר שעבורי היה הגדול מכולם- כל ההתעסקות עם המדיה הממוחשבת.

אבל זהו. סיימתי. צלחתי את הכל, קרעתי את הים, והצלחתי לעבור ביבשה בלי לטבוע, ואפילו בלי להירטב יותר מידי.

אני מזמינה את כולכם בשמחה אביבית רבה, ללחוץ על הקישור מתחת לתמונת הספר מימין ולהוריד את המדריך ולא פחות חשוב- להעביר הלאה לכל מי שאתם חושבים שנושא האלרגיות מעסיק אותו, נוגע בו ועשוי לעניין אותו.

מקווה שתמצאו את המדריך מעניין.

ורד

זמן לעשות כאן סדר- פוסט בנימה נשכנית

הפוסט הזה מוקדש באהבה לחברה מאד טובה שלי. אנחנו מכירות כבר מכתה א', ובמשך שנים רבות היינו כמו נשמה אחת שהתפצלה לשני גופים. השנים חלפו, וכל אחת בנתה לה חיים מלאים משלה, אבל נשארנו חברות, ואני מרגישה אליה אהבה עמוקה ורבה.

לפני כמה ימים נפגשנו (לצערי זה לא קורה מספיק) בבית קפה.

כבר בשלבים הראשונים של השיחה הבנתי, שאכתוב פוסט שקשור לשיחה שלנו. אבל אני בסדר. לא שמתי שום פרטים מזהים שלך, ואף אחד לא יודע שזו את. חוץ ממך, כמובן.

אמרת לי שאת אוהבת את צורת הכתיבה שלי, ושאני כותבת ממש טוב, אולי טוב יותר מהרבה כותבים שאת מכירה, אבל התוכן מעצבן אותך.

אמרת, שאת נסחפת לתוך הסיפורים שלי, שהם גורמים לך לרצות להמשיך לקרוא אותם, אבל אז, בשיא המתח, ממש שנייה לפני הפואנטה, בנקודת השיא, אני דוחפת שוב ושוב את ההומיאופתיה שלי. איך זה יכול להיות שכל מה שיש לי להגיד קשור בהומיאופתיה? אמרת, שלאדם יש תחומי עניין רבים, ולא ייתכן שלא משנה על מה מדברים איתו, כל נושא שבעולם, הוא מחבר בסופו של דבר להומיאופתיה. לא הכל זה הומיאופתיה. לא כל מה שקורה בעולם זו הומיאופתיה. ואת רוצה לדבר איתי ולשמוע ממני גם על דברים אחרים. את קוראת כדי להרגיש אותי, כדי לדעת מה עובר עליי, כי הכתיבה שלי אותנטית וקולחת, אבל כל מה שאני אומרת, משובח ככל שיהיה, נגמר בסוף בהומיאופתיה.

האמת, אהבתי את דברייך. הם לא הכעיסו אותי, או העציבו אותי. אפילו לא איכזבו אותי. הם דווקא נתנו לי אפשרות לחשוב, ולהסביר. ברגע הראשון, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה אולי להתנצל, או להצטדק. אבל אז הבנתי, שזה כל העניין. זה בלוג על הומיאופתיה, (זה, אגב, כתוב כבר בכותרת). כך, שכל מי שנכנס לכאן, מבין לאן הוא הגיע.

אני מאד שמחה שאת אוהבת את איך שאני כותבת. זה מחמיא מאד, מחזק, ונעים לדעת.

אבל אני רוצה להסביר לך, ולכל מי שקורא אותי, שאם אתם מחפשים איזו פואנטה, אז זו הפואנטה בדיוק.

הומיאופתיה אינה שיטת טיפול. הומיאופתיה היא הבנת העולם, היקום, בדרך הוליסטית, רחבה, שמחברת הכל להכל. זו ההבנה, ששום דבר אינו עומד כאן תלוי באויר, מנותק מהקשר. כמו שרשרת של גלגלי שיניים, כמו דומינו הבנוי מאין סוף חלקים, ככה היקום שאנחנו חיים בו. גלגל אחד זז ומסתובב אי שם, וגורם לבא אחריו להסתובב, שגורם לבא אחריו, ולבא אחריו, וכך לאורך ולרוחב ולעומק ולכל הכיוונים. לכל דבר שקורה פה ישנה סיבה, יש איזה כח שהפעיל אותו, בין אם באופן ישיר, ובין אם הוא תולדה רחוקה רחוקה של משהו אחר. ואנחנו, ממרום גובהינו (אני בקושי מטר ושישים), רואים רק את הקצה של הקצה של הקצה. רק את התוצאה. רק את מה שאנחנו יכולים לתפוס ולהבין. רק את מה שאנחנו יכולים לקלוט בכח החושים שלנו ובכח המחשבה, הדי מוגבלת, שלנו.

זוהי ההומיאופתיה. והקליניקה היא רק פועל יוצא של כל זה. היא הפרקטיקה. הדרך להביא חלק מהתפישה לידי מעשה בעולם החומר שלנו.

לכן, כל דבר שאני פוגשת, ולא משנה לאיזה נושא הוא כביכול שייך, יכול להתחבר לי לתפישת העולם שלי. בדיוק באותו אופן, שכל דבר שאת, או כל אדם אחר פוגשים, מתחבר לכם לתפישת העולם שלכם.

כן, זוהי ההומיאופתיה בשבילי. תפישת עולם, צורת חשיבה ודרך הבנה.

ואם כל זה לא מעניין אותך, זה בסדר לגמרי. את לא חייבת לקרוא. אני אמשיך להיות חברתך הטובה, ואת תמשיכי להיות חברתי הטובה. אמשיך לאהוב אותך, ממש כמו פעם, אפילו מיליגרם לא פחות, ולדבר איתך על כל נושא שבעולם.