מה זה השטויות האלה- הומיאופתיה?

 אני לא אדם דתי. גם לא מסורתי. לא שומרת שבת, וגם לא מקפידה מי יודע מה על כשרות.

אני מגדירה את עצמי כ"חילונית מאמינה". זה לא שאני חושבת שאלוהים ברא את כל מה שיש פה בשישה ימים ושהמפץ הגדול כלל לא התרחש.

כאמא לילדים, שכבר התנפצו אצלה במטבח יותר מכוס או צלחת אחת, אני יודעת, שמטבעם של דברים, שכשהם מתנפצים, הם עושים רעש גדול, לכלוך, והמון המון בלגן. לא כל שכן שני גרמי שמיים אדירים שנתקלו זה בזה, או איך שזה לא התרחש. מה שבטוח זה, שהיה פה בלגן לא נורמלי... מים, ושמים, וחושך על פני תהום...

ואיכשהו, נעשה פה סדר מופתי.

תסתכלו על גוף האדם, ה"מכונה שלא תיאמן". מכונה שנוצרת מתא אחד בודד, שהולך ומתחלק למאות אלפי, מיליוני תאים, שלכל אחד מהם יש מקום ברור מאד ומוגדר מאד, ותפקיד ברור מאד ומוגדר מאד, וכל תא ותא יודע בדיוק לאן הוא צריך ללכת, ומה לעשות ומתי, עד רמת דיוק כזו, שהשיבוש הכי קטן גורם לנזק עצום, שאפילו אנחנו: הגדולים, החכמים, הטכנולוגיים המתקדמים, אפילו אנחנו, הרבה פעמים לא יודעים איך לתקן.

החוקיות הברורה והאמונה, שכל המתרחש ביקום הוא בעל כללים ברורים ואינו מתנהל במקריות עומדת גם בבסיסו של המדע המודרני. (שהרי אין טעם לחקור דבר מה שמשתנה כל הזמן באקראיות מוחלטת).

מצד שני, המדע מוגבל לעסוק רק בדברים שמהם ניתן לקבל עדות מוחשית וגבולותיו של המדע נקבעים על-פי רמת הטכנולוגיה שבידנו. ישנם דברים שיישארו תמיד מחוץ לגבולות האלה ומחוץ להישג ידו של המדע.

האם כל הסדר הזה הוא מקרי לחלוטין? אבולוציה סטטיסטית? או שיש איזה כוח עליון, אנרגיית על, שיודעת להניח את הדברים בדיוק במקומם?

אני עוסקת בהומיאופתיה, שהמקטרגים עליה אומרים, שהיא אינה אלא בליל של שטויות, משום שלא ניתן להוכיח דבר וחצי דבר ממנה במעבדה.

ובכן, זה נכון.

באמת אי אפשר להכניס את ההומיאופתיה למעבדה ולהוכיח משהו ממנה שם.

למעבדה אפשר להכניס חומרים. תאים. למדוד כמויות, למדוד משקלים. להתחקות אחרי תהליכים ביו-כימיים.

אבל ההומיאופתיה לא עובדת באף אחד מהמישורים האלה. היא לא עובדת על התאים, ולא גורמת לשום תהליך ביו-כימי כזה או אחר להתרחש.

היא עובדת ברמות האלה, שאותן יותר קשה לנו להבין, כי אנחנו לא יכולים לראות או להריח, ואפילו לא למדוד או לכמת.

הכוח העצום שלה הוא בהמרצת כוחות הריפוי הטבעיים של הגוף. בהמרצת אנרגיית החיים. מותר כבר להגיד את המילה הזו, 'אנרגיה'?

אני מאמינה שמישהו, או משהו, עושה סדר בכל הבלגן, ושיש איזון בין כל החלקים- שמרכיבים את הכדור הזה לשלם אחד גדול ובין כול החלקים שמרכיבים אותנו, כל אחד ואחד מאיתנו, לאדם אחד שלם.

ביישוב קטן כמו זה שבו אני גרה, בתי הכנסת מאד קרובים זה לזה. וכשאתה עומד במפגש רחובות, אתה יכול לשמוע את הקולות והשירה עולים מכל הכיוונים. ובאמת, לא צריך להיות אדם דתי, כדי שהקולות יחדרו אליך ואפילו ירגשו אותך.     

לא מעט מהתפילה אני לא מבינה,  אבל ישנם משפטים מסויימים, שכל פעם מחדש מהממים אותי בחוכמתה של היהדות, שחובקת בתוכה את כל חוכמת העולם כולו.

מתוך הטקסט של אתמול- אני מאחלת לכם ולי

שיתבטלו מעלינו גזירות קשות ומחשבות שונאינו,

שימחלו לנו כל עוונותינו

שנחתם לחיים טובים של חן, וחסד ורחמים

וכדי שלא נשב פסיביים ונחכה שכל זה יקרה-

ננצור לשונינו מרע ושפתינו מדבר מרמה,

ונזכור שסוף מעשה במחשבה תחילה.

שנה טובה לכולכם. כל שנבקש- לו יהי!

אני כותבת את הפוסט של היום בהרגשה חגיגית. תחילתה של שנה חדשה הוא משהו מיוחד. אתה לא צריך להיות ילד בגן כדי להרגיש את ההתרגשות הזו, של משהו חדש. זה פשוט נמצא באויר ובכל מקום.

למשל, בחנות הנעליים השבוע הייתה אמא שקנתה לילדות שלה נעליים חגיגיות לחג, וגם אנחנו, בבית- בודקים בארונות שלכולם יש משהו חגיגי מספיק ללבוש בערב החג או שאולי צריך לקנות משהו חדש. 

התחלה חדשה טומנת בחובה ים של רגשות ותחושות.

אתה אמנם כבר כל כולך בתוך ההתרגשות החדשה, אך עדיין אתה יכול לחוש שאריות מרירות של מה שהיה קודם ונגמר, ובאותה העת לחוש גם את טעמה המתקתק של ההתרגשות לקראת הבאות.

זה כמו להגיע ביום הראשון למקום עבודה חדש, כשאתה לא מכיר אף אחד, נבוך, מהסס, ויחד עם זאת מלא ציפייה, התרגשות ותקוות חדשות.

את אותה תחושה בדיוק מרגיש ילד שנכנס בפעם הראשונה לגן חדש, לחדר או לכיתה שמלאה בילדים חדשים שהוא עדיין לא מכיר.

ערב רב של רגשות. בלבול, מועקה, שמחה, התרגשות, ציפייה, געגוע. הכל שם. באחד הפוסטים הקודמים שלי דיברתי על איך מעברים מהסוג הזה יכולים להשפיע על הבריאות שלנו ושל ילדינו. למי שלא קרא, מומלץ להיכנס לקישור הבא, לקרוא, וגם להגיב.

http://veredtilanblog.blogspot.com/2011/09/blog-post.html

עבורי, ראש השנה מייצג את כל מה שיש בהתחלה חדשה. ראש השנה הוא חג משאלות הלב. ראש השנה הוא חג התקווה.  

ראש השנה הוא הזדמנות לכל אחד ואחת לבדוק את מעשיו, את חייו,
ולחשוב- מה טוב לי בחיים שלי, על מה אני מוקיר תודה, ואת מה הייתי רוצה לשנות ולשפר.

זיכרו תמיד, שהכוח ליצור את החיים שהייתם רוצים שיהיו לכם נמצא אך ורק אצלכם! ולעולם תקבלו את מה שאתם חושבים ומאמינים בו.

אם אתם חיים למשל בתחושה, שהכול אצלכם הולך קשה, תת המודע שלכם מבין שאצלכם הכול הולך קשה, וזה מה שתמשיכו לפגוש שוב ושוב. כוח החיות יכוון אתכם שוב ושוב לסיטואציות שיאמתו את התחושה הפנימית הזו, ואכן, תמיד הכול יילך לכם קשה.

אם מישהי חיה בתחושה שכול הגברים הטובים תפוסים, או שלא הולך לה בזוגיות, זה מה שתת המודע שלה יבין, ולעולם היא תפגוש מערכות יחסים שהן אכן בלתי אפשריות עבורה, והיא תחזור ותתאהב ב"מה שאי אפשר" (מכירים את השיר ההוא של יהודית רביץ?).

אנחנו לא יכולים לחיות בפער בין מה שאנחנו חושבים ומאמינים בו, לבין מה שנפגוש. לעולם יכוון אותנו כוח החיות לסיטואציות שיאמתו את מה שאנחנו מאמינים שהוא הדבר הנכון והאמיתי.

כאשר תשמע ברבים תקיעת השופר, יהיה זה זמן להתבוננות פנימה- מה יש לי? על מה אני מוקיר תודה? מה הייתי רוצה לשנות? וזה יהיה זמן מעולה לקבלת ההחלטה- שאני מתחיל שינוי, שאני רוצה ויכול אחרת, שהכול תלוי בי, ואני יכול להפוך את חיי לנס של משמעות ושמחה.

שתהיה השנה הבאה עלינו לטובה, מתוקה כדבש.

שיישאו עצינו פריים ושדותינו ירוו מים.       

שיהמה ביתנו אדם, ויהא צעדנו איתן.

שתחל שנה וברכותיה.

מסתבר שהאמונות שלי משפיעות על הבריאות שלי

עמיחי הוא איש מקצוע מוכשר. מנהל פרויקטים בהצלחה רבה כבר למעלה מ-12 שנים. בחברה זקוקים לו כאיש מקצוע, הוא שותף לתהליכי קבלת החלטות, אך כבר שנה שהוא מסתובב כועס על כך שאיננו מתוגמל כראוי.

הכישרון, הייחודיות והניסיון שלו בולטים מאד, והוא מכיר בהם ויודע, שבמאמץ קטן הוא היה יכול ליצור לעצמו עיסוקים או תפקידים אחרים.

אבל משהו עמוק עוצר אותו.

באחת משיחות יום השישי אצל הוריו, עמיחי סיפר להם על הזדמנות יזמית גדולה מאד שנקרתה בדרכו, שהייתה יכולה להקפיץ אותו קדימה בצורה יוצאת דופן, אך היה בה גם סיכון לא קטן.  התגובה הראשונית של אמא שלו הייתה זו שהוציאה לו את הרוח מהמפרשים. "אתה לא חושב שאתה קופץ מעל הפופיק . . . . ?!"

כשהוא חושב על האירוע הזה, המילה הראשונה שעולה בראשו היא "תזהר !" מלווה באצבע מתנופפת בתנועת איום ועולה בו תחושה כללית של חשש וחרדה. הרגשה, שלעולם לא יוכל ממש לשגשג.

הוא נזכר כיצד כילד, היה נעלם. מתכנס אל תוך עצמו. נותן לדברים שלה לחלוף ולא מגיב.

כילד, היה שעות ארוכות מבלה עם עצמו. מסתגר במשחקי דמיון . . .

את הפסימיות של אמא שלו, הוא לא יכול לפוגג.

מאז חלפו שנים רבות. אפשר לומר, שעמיחי כבר למד "לקפוץ מעל לפופיק". אבל עדיין קיימת אצלו האמונה, שלא משנה מה מונח על הכף, קודם כל עליו להיזהר, כיוון שצרה בוודאי תופיע. להיזהר, כי הנפילה תכאב.

אמונה היא ידיעה פנימית. משהו שאנחנו בטוחים בו מעבר לכל ספק ולא זקוקים להוכחות כדי לדעת שהוא קיים. כשאנחנו מאמינים במשהו, הוא הופך להיות עבורנו מציאותי והמציאות שאנחנו רואים סביבנו נמצאת תמיד בהתאמה מלאה לאותה מציאות בה אנחנו מאמינים. המציאות שלנו לעולם תיישר קו עם מערכת האמונות שלנו.

אנחנו נתקלים בפילטר האמונות שלנו כשאנחנו פוגשים  מידע חדש. המידע נקלט תחילה דרך החושים ונכנס לפילטר האמונות. פילטר האמונות עושה דבר מאד פשוט. הוא בודק- האם המידע תואם את האמונות שלנו או לא תואם את האמונות שלנו? אם הוא תואם- אנחנו נתחיל לבצע פעולות שתומכות באמונה, תומכות במידע. אם המידע אינו תואם את האמונות שלנו, אנחנו נבצע פעולות מונעות. בסוף התהליך תתקבל תוצאה. אנחנו נתבונן בתוצאה, שהיא, שוב, מידע חדש, ושוב נעביר אותה דרך פילטר האמונות, אבל הפעם, היא תהיה כבר תואמת את מערכת האמונות שלנו. עכשיו הכל בסדר. קיבלנו בדיוק את הדבר שאנחנו מאמינים בו.

המנגנון הזה הוא ברומטר רגיש, שנוצר במהלך חיינו. הוא נולד איתנו ונבנה ממה ששמענו בבית, מהסביבה שלנו. זה משהו אוטומטי, שאנחנו לא שולטים בו ותפקידו לייצר תאימות בין התוצאה למה שקורה בפנים. הוא לא יאפשר לנו להיות במצב שהתוצאות שלנו לא תואמות את האמונות.

כלומר, החיים האלה שלי ואיך שהם נראים, קשורים לאמונות שלי, ולהבנה שלי שכך העולם עובד.

אם אני במקום עבודה שלא עושה לי טוב, אם הזוגיות שלי לא עובדת טוב, אם הבריאות שלי לא כמו שאני רוצה שתהיה, אני יכולה למצוא את כל הסיבות בדברים חיצוניים לי ולהסיר אחריות. אך כאן יש סכנה, שלעולם לא אהיה מרוצה ממצבי. אבל, אם אני מבינה שכל מה שיש לי הוא תוצאה של האמונות שלי, של מעשיי,  וכל מה שאני רואה בחיים שלי, בעולם שלי, זו תוצאה של פעולות שאני עשיתי, אני יכולה לגשת לשינוי ויש לי אפשרות לתקן.

בהצלחה!