איך תדעו אם לגוף שלכם יש יכולת להתגבר על מחלות?

השבוע אני לוקחת אתכם למסע דימיוני בזמן. נחזור יחד אחורה איזה 30-35 שנים, לימים בהם הייתי ילדה. (איך זה קרה , שעברו מאז כל כך הרבה שנים? עמוק בפנים זה מרגיש ממש כמו אז, וכאילו זה היה לפני שנה או שנתיים).

כשהייתי ילדה, אמא שלי תמיד מאד שמחה שאני "ילדה בריאה". לא נדבקתי במחלות ילדים, וכשביקר אותי וירוס, לא הייתי מעלה חום.

גם אם הייתי שבוע במיטה, מרגישה ממש רע, חום-   לא היה לי. העובדה הזו גרמה לכל ה"דודות" לדפוק על שולחן העץ בסלון ולהגיד "טפו טפו טפו".

אף אחד לא הבין אז, שבעצם ההיפך הוא הנכון, וחוסר היכולת להעלות חום רמזה למעשה על כוח חיות מאד חלש. ( רק כדי ליישר קו עם המונחים- כוח חיות הוא אותו כוח פנימי, אותה אנרגיה פנימית, שדוחפת אותנו לחיות. ששומרת עלינו במקסימום בריאות אפשרית בכל מצב נתון).

ואז, כמו שאומרים בסיפורים- "ביום בהיר אחד", כשהייתי בת 13, אכלתי שתי בננות. נו, באמת? להטריד אתכם בפוסט שלם בגלל שהתחשק לי באיזה יום לאכול שתי בננות??? תסמכו עליי שיש פה פאנץ'. תמשיכו לקרוא....

אכלתי שתי בננות, ופיתחתי תגובה אלרגית מאד חריפה. שוק אנפילקטי, למי שמכיר. לא כל כך חשוב מה זה אומר, מה שחשוב זה, שאני כאן היום בזכות זה שביצעו בי אז טיפול החייאה. ומה שחשוב לכם בסיפור הזה, מעבר לסיפור המעניין זו ההבנה של מה זה כוח חיות חלש. זה לא משנה מה היה בבננות שאכלתי. אולי זה היה ריסוס, או הורמונים, או סתם בננה תמימה. מה שחשוב הוא, שנכנס לגוף שלי איזה חומר שלא היה לי טוב, ולכוח החיות שלי לא הייתה יכולת להתמודד איתו. אלרגיה יש להרבה אנשים. אבל מאלרגיה שמתבטאת בפריחה, גירוד ואי נוחות ועד לתגובה כל כך חריפה שכמעט והסתיימה במוות, הדרך מאד ארוכה. אבל, כשכוח החיות חלש, אין לו את היכולת להגיב, להתמודד, לשמור את האדם במקסימום בריאות אפשרית.

כשנכנס לגוף שלנו פולש זר- וירוס או חיידק, כוח החיות שלנו מבצע כל מיני פעולות כדי להתגבר עליו, ולהחזיר את האדם לבריאות. אנחנו לא רואים את מה שכוח החיות עושה בפנים, בתוך הגוף. מה שאנחנו כן רואים, זה את תוצרי העבודה שלו. אנחנו רואים אותם בצורת סימפטומים- חום, דלקת, נפיחות, כאב. רובינו מתוכנתים לתרגם את הסימפטומים האלה למילה "מחלה", וממהרים לקחת תרופות כדי לסלק את הסימפטומים האלה. אנחנו לא מבינים, שבעצם הסימפטומים האלה מצביעים על יכולתו של כוח החיות לעבוד, להתמודד, להלחם בפולש...

ובחזרה לימינו- השבועיים הראשונים של חודש אוגוסט היו מאד מאתגרים בשבילי. רצף לא צפוי ובלתי פוסק של תקלות והתמודדויות יום-יומיות. הלחץ היה רב, וכפי שצפוי במצבים כאלה, הם הסתיימו בזה שחליתי. גרון נפוח, כאב, ו...כן- עלה לי החום!

כל מי ששמע שהייתי חולה, מייד אמר לי, שיש לו הומיאופתית מצויינת להמליץ לי עליה....

זה קוריוז מאד נחמד, אם לא מבינים את לב ליבו של העניין.

ועכשיו אעבור לאותיות מודגשות:

ההומיאופתיה לא עוסקת במניעת מחלות. למעשה, היא בכלל לא עוסקת במחלות. היא עוסקת באדם החולה, וליתר דיוק- ביכולת שלו או באי היכולת שלו- להתגבר בכוחות עצמו על מחלתו.

הרבה אנשים לא הבינו למה לי לשכב במיטה שבוע ימים, במקום לקחת קצת אנטיביוטיקה, משככי כאבים ומורידי חום, ולעמוד על הרגליים ביום שלמחרת? לחזור לעבודה, לתפקוד "נורמלי".

זה לא שהיה לי כייף או נעים להיות חולה. אבל, כשמבינים שהחום הזה מרמז על זה שבעצם אני יותר בריאה ממה שהייתי אז, בתור ילדה שלא היה לגוף שלה יכולת להתמודד, מבינים שכל מה שצריך לעשות במקרה כזה זה לא להתערב, ולתת לגוף לעשות את העבודה. וכדאי לא לשכוח לשמוח שהוא יכול לעשות אותה.

מחכה לתגובות ולשאלות שלכם בתיבה למטה.

בריאות שלימה,

ורד.

לחסן או לא?

התחלתי ללמוד הומיאופתיה ממש עם תחילתו של ההריון הראשון שלי. עבדתי אז כסוכנת נסיעות במשרד קטן אך איכותי מאד, שנתן שירות בעיקר לבעלי עסקים מהעשירון העליון.

האוכלוסייה הזו לא כל כך נוסעת לנופשונים בתורכיה או יוון. במקום זה הם רוצים שתסדרי להם מקום על טיסה לסן פרנסיסקו במחלקה ראשונה כשהם כבר באוטו בדרך לשדה, או שתוציאי אותם מאיזה חור בסין לפגישה בפראג ומשם ישירות לבואנוס איירס, בלי לבזבז זמן מיותר בשדות תעופה, וכשכל המטוסים מלאים לגמרי.  אין לך אופציה להגיד להם שאין מקום במטוס, או שהשעה כבר 9 בערב, ואת בבית וכל משרדי חברות התעופה סגורים, והימים ימי אמצע שנות ה-90, ועדיין אין לך בבית לא מחשב, לא לפ-טופ ובטח לא אייפון. בקושי טלפון סלולרי מקרטע.

בוא נגיד, ששקט נפשי אין במצב הזה. יותר קרוב לפקעת עצבים שאין לה רגע אחד של מנוחה.

ואני בהיריון. כולם מסביב אמרו לי להירגע, כי להיות עצבנית בהיריון זה לא טוב לתינוק. נו, יופי. לך תגיד את זה ללקוח בסדר גודל של סטף וורטהיימר.

בשנה השנייה ללימודים קיבלתי לזה גם סימוכין אקדמיים. למדתי את התיאוריה האומרת, שאמא ועובר הם אחד. מה שקורה לאמא קורה גם לעובר שלה, ואי אפשר להפריד ביניהם. כשהגעתי לשלב הזה בלימודים, כבר הייתי עם קילומטראז' של פרקטיקה.

התינוקת שלי הייתה מראה מושלמת למצב הרגשי שהייתי בו בהיריון. היא בכתה בלי סוף, לקח לנו שעות להרדים אותה, כשכבר נרדמה, היינו מפסיקים לנשום מפחד שתתעורר למשמע האויר הננשף החוצה מפינו.

כשהייתה בת חודשיים לקחנו אותה לטיפול הומיאופתי. השינוי לא אחר לבוא, ויומיים אחרי שהתחלנו את הטיפול פתאום יכולנו לערסל אותה, להרגיע אותה בחיבוק.

כשהייתה בת שנה, התחלנו לחסן אותה בצורה מדורגת, על פי  כללים שלמדנו מראש.  

אחרי החיסון נגד פוליו, היא בכתה יום שלם כמעט ללא הפסקה. בימים שלאחר מכן הרגשנו שהחיסון ממש זרק אותה אחורה, לימים שלפני הטיפול ההומיאופתי.

הייתי אובדת עצות. מצד אחד, הרופא בקופת חולים מפעיל עליי לחץ לא נורמלי, שואל אותי אם אני רוצה שלילדה שלי יהיה פוליו (כאילו, דא?), ומצד שני, אני רואה את הילדה שלי, ומבינה שמשהו לא טוב קורה. וגם קצת ידע כבר היה שם, על הסיכון שיש בחיסונים, ועל כך שילדים שיש להם את הרגישות עלולים לפתח תופעות קשות אפילו עד כדי אוטיזם. מה עושים?

יצרתי קשר עם רופא הומיאופת ואמרתי לו : "שלום ד"ר .... כך וכך המצב של הילדה שלי....אני פונה אליך ולא אל המורים שלי, כי את התשובה שלהם אני יודעת מראש. אני רוצה לשמוע ממך, כיוון שאתה מחזיק בשני הכובעים- מה לעשות?"

והוא, ענה לי חד משמעית- "לא לתת לילדה את המנה השנייה".

הילדות שנולדו בהמשך כבר לא חוסנו בכלל, כי מאז כבר צברתי ידע נוסף בנושא, ראיתי ושמעתי על כל כך הרבה מקרים, עד שבשבילי הפחד מהחיסון היה גדול יותר מהפחד לא לחסן.

הדילמה אם לחסן או לא עלתה אצלנו בבית כל פעם מחדש. הדרך שלנו הייתה

 לחקור וללמוד על כל אחת 

מהמחלות- איך נדבקים, מה אפשרויות הטיפול.

מנגד, היינו לומדים על כל חיסון וחיסון האם יש בו סכנה ומהי.  

ככה קיבלנו החלטות. לא על פי מה שעושה הרוב ואפילו לא בגלל שככה הרופא אמר. העדפנו לקבל החלטה מושכלת, מתוך למידה וחקר של הנושא.

אתם מוזמנים להגיב ולכתוב איך זה אצלכם בתיבת התגובות למטה.

בריאות שלימה,

ורד.

איך אתם רואים את התפקיד שלכם כהורים?

לפני 11 שנים הפכתי לאמא. זה היה השינוי הכי משמעותי שהתרחש בחיי. לא רק ברמה הפרקטית- של ניהול חיים כשפתאום מישהו אחר מקבל קדימות בסולם העדיפויות. אלא בעקר ברמה המחשבתית, ההתפתחותית שלי כאדם. זה בא לי במקביל וביחד עם לימודי ההומיאופתיה, והחיבור של שני הדברים האלה לקח אותי מתוך עולם אחד, והעביר אותי אל עולם חדש לגמרי, שבו נפרשו בפניי דברים חדשים, מחשבות חדשות, תפישות שהיו חדשות לי ועמוקות כל כך, כאלה שכמותן לא הכרתי קודם.

לפני שהפכתי לאם, בכלל לא היו לי מחשבות על איזו מין אמא אני אהיה. לא חשבתי על התפקיד הזה, ההורי. 

הבנתי, כמו כולם, שלהיות הורה זה אחד מהדברים החשובים ביותר בחיים והייתה לי תחושת אחריות מאד גדולה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

הייתי כמו כל ההורים, שאוהבים את הילדים שלהם, ומוכנים להשקיע בהם מזמנם, ממרצם ומכספם.  
תפקיד ההורה, מעבר ללתת חום ואהבה, לא היה לא מוגדר ולא כתוב בשום מקום.

העניין הוא,  שתפקיד ההורה הוא תפקיד לא פחות מהותי מתפקיד ראש ממשלה. הרי כל אמא, היא ראש הממשלה של הבית שלה והאחריות שלנו כלפי בני המשפחה שלנו היא לא פחותה בכלום מהאחריות של ראש הממשלה או בכירים אחרים כלפינו, העם. 
אתם יכולים לדמיין מצב שבו ראש הממשלה  נכנס לתפקיד בלי שתהיה לו הגדרה ברורה של מה שנדרש ממנו?

להקים משפחה זה ליצור מערכת לכל דבר. כמו כל מערכת אחרת. בהתחלה, לפני הזוגיות, היינו  פרטים נפרדים. הפכנו לשניים שמאוחדים סביב עניין מסויים, ויחד יצרנו מערכת. למדנו והבנו, שכדי שהמערכת הזו תוכל לפעול בצורה תקינה, אנחנו צריכים להסתכל עליה כעל מערכת. לסגל ראייה מערכתית.

                                                                                                                    לפתח חשיבה מערכתית ובתוך זה לאפשר לכל אחד מבני המשפחה להתפתח וללכת בדרכו.

כמו בכל מערכת זה יש את זה שמוביל אותה.  שיודע לאן הולכים ולאן רוצים להגיע. עם הזמן התברר לי  שלהוביל את המערכת הזו זה ממש לא עניין של מה בכך. כי אחרי בחירת המטרה צריך גם לבנות את הדרך להשגתה. כשאנחנו לוקחים על עצמנו תפקיד מסויים, ובוחרים מטרה מסויימת, איש לא ישיג אותה עבורינו. יש צורך לעבוד, לפעמים אפילו לעבוד קשה מאד, כדי ליישם את הבחירה הזו הלכה למעשה. אחרת, כל הרעיונות שלנו יישארו בגדר פנטזיה.

הבנתי, שהתפקיד המרכזי  שלי כאמא הוא לדאוג שהילדות שלי יתפתחו. לא בדרך שלי, או בדרך של אמא שלי, אלא בדרכן שלהן, הייחודית להן. הילדות האלה יגדלו, ובבוא העת ייצאו לדרכן העצמאית. לכן, אני צריכה לחזק את החוזקות שלהן, את הקו הפרטי של כול אחת מהן,  שמעיד על משהו נסתר, שאולי עכשיו, כשהוא קטן- הוא עדיין נסתר מעינינו, אבל בבוא היום ייחשף ויתגלה במלוא עוצמתו, אם רק נאפשר להן את זה- אבא שלהן ואני.

המשך יבוא, ובינתיים, אשמח לתגובות, ממש כאן, בתיבת התגובות למטה.

אם תהיה לכם הזדמנות בלתי חוזרת של 60 שניות להציג את עצמכם מול כיתה בתיכון, מה תגידו?

השבוע, במפגש נטוורקינג שאני משתתפת בו, נתבקשנו לתרגיל מסויים. התרגיל הזה עורר אצלי מחשבה רבה, וחשבתי, למה לא לתת גם לכם להתנסות בו? לטעמי הוא טומן בחובו אלמנטים רבים של חשיבה, התמקדות במי אני, במה אני טוב ומה אני רוצה שיהיה לי.

אני מזמינה אתכם לתרגל יחד איתי:

דמיינו לעצמכם שהוזמנתם להציג בפני ילדי תיכון לכבוד יום הקריירה שנערך בבית הספר.

יש לכם הזדמנות של שישים שניות בלבד (שלא כמקובל בתרבות הישראלית, יש הקפדה בבית הספר הזה על הזמנים) ללמד ולהסביר לתלמידים מהו עיסוקכם.

בתוך 60 השניות הללו עליכם לפרט מהם הרכיבים המיוחדים למקצוע שלכם, להסביר מה מייחד את תחום עיסוקכם, מה מייחד אתכם ולפרט באוזניהם איזה כישורים או הדרכה נדרשים באופן מיוחד כדי לעסוק ולהצליח בתחום זה.

אגב, לטעמי אין צורך להיות בעלי עסק כדי להשתתף בתרגיל הזה. לכל אדם יש תחומי עניין, חוזקות, תחום התפתחות.

נסו לחשוב : איך הייתם מציגים את עצמכם? מה הייתם אומרים?

מתוך רצון להיות בשיפור והתפתחות מתמדת, ביקשתי שיצלמו אותי כאשר הצגתי את עצמי. אחר כך צפיתי בסירטון (מזכירה לכם. 60 שניות) כדי להפיק מזה לקחים וללמוד על עצמי, איך אני מציגה את עצמי, איך אני נשמעת באוזניי הקהל שלי. בביקורת עצמית יש לי הרבה מה להגיד לעצמי על האופן שבו עשיתי את זה, אבל הייתי שמחה דווקא לשמוע את דעתכם. אתם מוזמנים להגיב בתיבת התגובות ולתת לי פידבק. מה לדעתכם טוב? מה כדאי לי לשפר?

מה למדתם מזה על עצמכם?

שתפו אותי בתיבה למטה,

ורד.

                                                              

מכירים את התחושה כאילו נשאבתם לחור שחור?

כאשר כוכב בעל מסה גדולה במיוחד מסיים את חייו, הוא מתפוצץ. הוא מתחיל לקרוס ולהידחס עד שהצפיפות של החומר כל כך גדולה, שהוא אינו מסוגל להידחס עוד. מתקבל גוף מאד דחוס וצפוף בעל מסה כבירה שאינו מאפשר לאור ולכל סוגי הקרינה לבקוע החוצה ממנו. את המסה הזו מכנים "חור שחור".

זהו, אם כן, כוכב, שאינו פולט שום קרינה מתוכו. הסיבה לכך היא כוח המשיכה העצום שלו, שהוא כל כך חזק עד שאפילו האור אינו יכול "לברוח" מפניו ולצאת למרחבי החלל. לכן, לא ניתן "לראות" חור שחור, כי הוא בולע מושלם של קרינה וגם של חומר.

על קיומם של החורים השחורים אנו יכולים להסיק על פי השפעת הכבידה האדירה שלהם על סביבתם.

לפעמים אני הופכת לחור שחור. או לפחות מרגישה כאילו נשאבתי לתוך אחד. מין ימים כאלה, שבהם אובדת לי הדרך ואני מאבדת את המיקוד, את הפוקוס שלי. לא בטוחה לאן אני הולכת, ומה אני רוצה שיקרה, והכול נראה לי כמו בלבלה אחת גדולה, בלי פתחי יציאה.  

ואני מסתחררת בתוך הדבר הזה במהירות, הכול נראה אותו דבר. רץ מהר בראש ועל הקירות. מיליון מחשבות שמושכות אותי לאלף כיוונים מנוגדים. לבחור בזה? אולי בהוא? מה נכון? לאן להסתכל? מה אני רוצה שיקרה? זה רץ מהר, מסתובב. קרוסלה ענקית. בזמן שאני יושבת לי בקרוסלה, חולפים על פניי כל מיני אנשים. כל אחד אומר משהו, מציע משהו, והקול שלו כאילו מאיץ את תנועת הקרוסלה עוד יותר ועוד יותר. זה אומר ככה, וההוא אומר ככה. 

בדרך כלל, אני מסתחררת לי עם הדבר הזה עוד איזה זמן. לפעמים זה לוקח כמה שעות, לפעמים כמה ימים, ולפעמים אפילו כמה שבועות.

למזלי, שלא כמו בחורים שחורים אמיתיים, קיים דבר אחד שיכול להאט את ההסתחררות הזו, ואף לעצור אותה בסופו של דבר. הדבר הזה הוא הקול הפנימי שלי. כבר למדתי, שהקול הפנימי שלי יודע מה טוב בשבילי. הוא מבין אותי ומכיר היטב את תפישת העולם שלי ואת המטרות שלי. הוא יודע לאן אני רוצה ללכת ומה אני רוצה שיקרה. ואם אני מצליחה לעשות, שהקול הזה יגבר על כל הרעשים מסביב, אז פתאום הכול בסדר והדברים מתיישבים על כנם.

אני חושבת, שהקול הפנימי שלי מבין שאין לו ברירה, והוא חייב להתחזק ולהיות יותר ברור וצלול, כדי שאשמע אותו. וככה, דווקא מתוך ההסתחררות והרעש, אני צומחת, מתחזקת, נולדים לי רעיונות חדשים וטובים, והשביל הצהוב נעשה יותר צהוב מאי פעם. מאיר כמו פנס את הדרך החוצה מתוך הקרוסלה הענקית.

בינתיים, עד שהיא תעצור לי גם הפעם, אני אחזיק חזק כדי לא ליפול. בעצם, זה מה שטוב בחור שחור. הוא מסתובב כל כך מהר, שאי אפשר ליפול ממנו. אז אם כבר להסתחרר, עדיף במשהו בטוח ויציב כמו חור שחור.

מוגש באהבה לכל המסתחררים שקוראים את הפוסט הזה.

 

הפעם אני צריכה את עזרתכם בשאלון קצר, וגם נותנת לכם מתנה שווה במיוחד

שלום ,

הפעם אני זקוקה לעזרתך.

בכדי שאוכל לתת מענה מדוייק לצרכים האמיתיים של הורים בשאלות הנוגעות לבריאות ילדיהם, עליי להבין מהם הצרכים האמיתיים הללו.

בנוסף, אני יודעת בוודאות שתשובתי לאחד תעזור מאוד לאחר, ולכן חשוב לי מאד שתעבירו מייל זה למכרים שלכם שגם להם יש ילדים, וסביר להניח, שגם הם, בדיוק כמוכם, ישמחו לקבל מענה לסוגיות שמטרידות אותם בתחום בריאות הילדים. תוכלו גם לשתף בכפתור הפייסבוק, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק תועלת מתוכן זה. ללא ספק הם יודו לכם!

אשמח אם תקדישו דקה לעזור לי.

בכדי שאוכל לתת מענה רחב ככל האפשר, ובכדי שאוכל באמת לייעל את שרותי אני מבקשת שתכנסו לקישור הבא ותענו על שאלון קצר מאד בתחום בריאות הילדים.

היכנסו לקישור הבא, ומלא/י את השאלון:

http://www.pages.alergya.net

ולא פחות חשוב:

בתום מילוי השאלון תגיעו מיידית, ללא צורך ברישום נוסף, למתנה מיוחדת מאד ממני. מדובר במצגת בעלת ערך רב, המסבירה את המנגנון הסודי, שאחראי על בריאות ילדינו.

אם אתם רוצים לדעת מהם הגורמים המשפיעים באופן ישיר על הבריאות והחולי של הילדים שלכם, מי "מחליט" מתי הילד יהיה חולה ולמה, ואיך אתם יכולים להשפיע על גורמים אלה- אל תפספסו את המצגת!

http://www.pages.alergya.net

שימו לב!

אני ממליצה בחום לצפות במצגת - מדובר בכ- 15 דקות של תוכן איכותי וחשוב!

המצגת החשובה הזו תהייה זמינה לצפייה לשבוע ימים בלבד!!! לכן, לא כדאי להתמהמה!. היכנסו עוד היום, מלאו את השאלון, וצפו במצגת.

מעבר לכך - תקבלו ממני בהמשך חומר רב ומגוון, הכול על מנת לעזור לכם בנושאים הקשורים לבריאות ילדיכם.

הנה שוב הקישור:

http://www.pages.alergya.net

ובנימה אישית, בסירטון הפתיח צילמה אותי בתי בת ה-8, שהייתה בימאית פשוט מופלאה, ונתנה לי טיפים איפה ואיך לעמוד, ואפילו עזרה לי "להשתחרר" מול המצלמה.

בלי קשר לצילום שלה, קיבלתי פידבק מקבוצת הפיילוט שלי, שהפתיח לפעמים קצת נתקע. יכול להיות שזה קשור למהירות גלישה, ומאד ייתכן שאצלך זה יעבוד בלי בעייה. אני חושבת, שאם נותנים לזה לרוץ פעם אחת, אפשר אחר כך לצפות בזה בצורה טובה. בכל מקרה, הפתיח קצר, ואחריו המצגת רצה בלי בעיה.

אם מאיזו סיבה לא תהיו מעוניינים לקבל ממני אימיילים נוספים, תוכלו ללחוץ על הקישור ולהסיר עצמכם מרשימת התפוצה.

שיהיה סוף שבוע נפלא

ורד

לעבור את הקיר, ושזה יהיה כמו שאני אוהבת!

מזה 4 שבועות שאני עובדת על פרוייקט כלשהו.

אני רוצה לתת לקהל שלי תכנים איכותיים, מסקרנים, חדשניים, מעוררים. זה דורש הרבה מאד יצירתיות, הרבה מחשבה, להיות קצת רעיונאי, קצת קופירייטר, קצת איש טכני, קצת צלם, קצת עורך, קצת סופר, ועוד קצת מזה וקצת מההוא וקצת משניהם גם יחד. אפשר לשים על המילה 'קצת' מרכאות, כי זה לא באמת כל כך קצת.

בין לבין, אני צריכה גם להיות אמא, לדאוג לבית ולילדות. שהאוכל יהיה מוכן בזמן, ושיהיה מזין- כמו שאני אוהבת וטעים- כמו שהן אוהבות. בשביל שזה יקרה, צריך לערוך קניות בזמן- לנסוע לסופר, לנסוע לחנות האורגנית. גם צריך שיהיה להן מה ללבוש. כשעשיתי "חורף/קיץ" בארונות, הסתבר שלגדולה אין מספיק בגדים, ואחותה, שתהיה בריאה, גדלה מאד והכול כבר קטן. אז צריך לנסוע לקנות להן בגדים. אחר כך, גם צריך לחזור לחנות, כדי להחליף את כל מה שלא התאים. ואז הודיעו מבית ספר, שיש יום מים. הגומי של הבגד ים משנה שעברה שכח שהוא מגומי, אז נסעתי לקנות בגד ים חדש.

3 חברות הזמינו ל-4 ימי הולדת, אז צריך לקפוץ לחנות לקנות מתנות. כל פעם לילדה אחת, כי ההזמנות לא הגיעו באותו יום.

הסל כביסה כבר עולה על גדותיו, ואין להם תחתונים נקיים, אז צריך להספיק גם לכבס.

העוזרת החדשה הבריזה בבוקר, וצריכים להגיע הנה מטופלים, כי הקליניקה בבית, ואני אוהבת שהבית "מתוקתק", אז אני צריכה גם להספיק לנקות את השירותים ולשטוף את הרצפה.

בין לבין, תוציאי את הכלבה, קחי את האוטו לרחיצה, תכיני הדרכה ומצגת לשבוע הבא, תחליטי על קייטנות ותסעי לרשום, וגם תארגני יומולדת בגן. אחר כך גם בבית.

ולמה שלא נארגן פגישת מחזור?  בכל זאת, עברו יותר מ-20 שנה...יאללה, כן! יהיה גדול!!!!

גם יום חופש אחד לקחנו, כי בכל זאת, צריך להתאוורר. יום טיול.

והטיול הגדול לכבוד יום ההולדת הולך ומתקרב. צריך כבר להזמין. תחליטי איפה למה וכמה.

ומה עם ה"טיול" שהבטחתי לקוראים שלי? וכל הטכנולוגיה הזו!  להחליט על תוכן איכותי שאני רוצה לתת, לתרגם אותו למצגת, לצלם ולהקליט את המצגת, להקשיב לזה ולראות שיצא לי ממש משעמם, אז להקליט את הכול שוב. לצלם פתיח. לא יצא טוב. לצלם פתיח. לא יצא טוב. לצלם פתיח. עכשיו צריך "להדביק" את הפתיח למצגת, אבל התוכנה שיש לי לא יודעת לעשות את זה. אז לכי תמצאי תוכנה שיודעת. יאללה. 3 ימים חיפושים באינטרנט. גם את זה פיצחתי. יצא סירטון ממש מוצלח. עכשיו תעלי אותו לרשת. הוא כבד. תורידי תוכנה שעוזרת לעשות את זה. הצליח לי.

אני רוצה לדעת מה באמת מעניין את הקהל שלי, אז אני רוצה להוציא סקר. אין בעיה. אפשר לעשות את זה דרך "גוגל דוקס". מה זה? "גוגל דוקס". יומיים להבין. יש סקר. עכשיו- איך מחברים בין הסקר לסרטון? אני רוצה לתת את הסרטון במתנה למי שייענה על הסקר. יומיים להבין. התחבר.

עכשיו תעלי את הכול לאתר שלך. זו פלטפורמה מאד פשוטה. שעה עבודה, ויש לך הכול. רק לפני כן, תעשי קורס של שנה ב html. יודעים מה זה? גם אני לא.

טוב, הכל על הרשת. עכשיו רק תזמיני את הקוראים שלך לראות. איך? דרך מערכת דיוור. אבל עכשיו מוצאי שבת, הם לא עובדים שם במוצאי שבת. לא נורא. תחכי למחר. ייפתחו את התמיכה, דברי איתם.

בינתיים אני שמה לב, שכבר שבועיים לא שלחתי שום דבר חדש. 

וככה נולד הפוסט הזה.

שמעתי פעם שקירות של לבנים הוקמו רק כדי לבדוק עד כמה אתה נחוש לעבור אותם.