איך תדעו אם לגוף שלכם יש יכולת להתגבר על מחלות?

השבוע אני לוקחת אתכם למסע דימיוני בזמן. נחזור יחד אחורה איזה 30-35 שנים, לימים בהם הייתי ילדה. (איך זה קרה , שעברו מאז כל כך הרבה שנים? עמוק בפנים זה מרגיש ממש כמו אז, וכאילו זה היה לפני שנה או שנתיים).

כשהייתי ילדה, אמא שלי תמיד מאד שמחה שאני "ילדה בריאה". לא נדבקתי במחלות ילדים, וכשביקר אותי וירוס, לא הייתי מעלה חום.

גם אם הייתי שבוע במיטה, מרגישה ממש רע, חום-   לא היה לי. העובדה הזו גרמה לכל ה"דודות" לדפוק על שולחן העץ בסלון ולהגיד "טפו טפו טפו".

אף אחד לא הבין אז, שבעצם ההיפך הוא הנכון, וחוסר היכולת להעלות חום רמזה למעשה על כוח חיות מאד חלש. ( רק כדי ליישר קו עם המונחים- כוח חיות הוא אותו כוח פנימי, אותה אנרגיה פנימית, שדוחפת אותנו לחיות. ששומרת עלינו במקסימום בריאות אפשרית בכל מצב נתון).

ואז, כמו שאומרים בסיפורים- "ביום בהיר אחד", כשהייתי בת 13, אכלתי שתי בננות. נו, באמת? להטריד אתכם בפוסט שלם בגלל שהתחשק לי באיזה יום לאכול שתי בננות??? תסמכו עליי שיש פה פאנץ'. תמשיכו לקרוא....

אכלתי שתי בננות, ופיתחתי תגובה אלרגית מאד חריפה. שוק אנפילקטי, למי שמכיר. לא כל כך חשוב מה זה אומר, מה שחשוב זה, שאני כאן היום בזכות זה שביצעו בי אז טיפול החייאה. ומה שחשוב לכם בסיפור הזה, מעבר לסיפור המעניין זו ההבנה של מה זה כוח חיות חלש. זה לא משנה מה היה בבננות שאכלתי. אולי זה היה ריסוס, או הורמונים, או סתם בננה תמימה. מה שחשוב הוא, שנכנס לגוף שלי איזה חומר שלא היה לי טוב, ולכוח החיות שלי לא הייתה יכולת להתמודד איתו. אלרגיה יש להרבה אנשים. אבל מאלרגיה שמתבטאת בפריחה, גירוד ואי נוחות ועד לתגובה כל כך חריפה שכמעט והסתיימה במוות, הדרך מאד ארוכה. אבל, כשכוח החיות חלש, אין לו את היכולת להגיב, להתמודד, לשמור את האדם במקסימום בריאות אפשרית.

כשנכנס לגוף שלנו פולש זר- וירוס או חיידק, כוח החיות שלנו מבצע כל מיני פעולות כדי להתגבר עליו, ולהחזיר את האדם לבריאות. אנחנו לא רואים את מה שכוח החיות עושה בפנים, בתוך הגוף. מה שאנחנו כן רואים, זה את תוצרי העבודה שלו. אנחנו רואים אותם בצורת סימפטומים- חום, דלקת, נפיחות, כאב. רובינו מתוכנתים לתרגם את הסימפטומים האלה למילה "מחלה", וממהרים לקחת תרופות כדי לסלק את הסימפטומים האלה. אנחנו לא מבינים, שבעצם הסימפטומים האלה מצביעים על יכולתו של כוח החיות לעבוד, להתמודד, להלחם בפולש...

ובחזרה לימינו- השבועיים הראשונים של חודש אוגוסט היו מאד מאתגרים בשבילי. רצף לא צפוי ובלתי פוסק של תקלות והתמודדויות יום-יומיות. הלחץ היה רב, וכפי שצפוי במצבים כאלה, הם הסתיימו בזה שחליתי. גרון נפוח, כאב, ו...כן- עלה לי החום!

כל מי ששמע שהייתי חולה, מייד אמר לי, שיש לו הומיאופתית מצויינת להמליץ לי עליה....

זה קוריוז מאד נחמד, אם לא מבינים את לב ליבו של העניין.

ועכשיו אעבור לאותיות מודגשות:

ההומיאופתיה לא עוסקת במניעת מחלות. למעשה, היא בכלל לא עוסקת במחלות. היא עוסקת באדם החולה, וליתר דיוק- ביכולת שלו או באי היכולת שלו- להתגבר בכוחות עצמו על מחלתו.

הרבה אנשים לא הבינו למה לי לשכב במיטה שבוע ימים, במקום לקחת קצת אנטיביוטיקה, משככי כאבים ומורידי חום, ולעמוד על הרגליים ביום שלמחרת? לחזור לעבודה, לתפקוד "נורמלי".

זה לא שהיה לי כייף או נעים להיות חולה. אבל, כשמבינים שהחום הזה מרמז על זה שבעצם אני יותר בריאה ממה שהייתי אז, בתור ילדה שלא היה לגוף שלה יכולת להתמודד, מבינים שכל מה שצריך לעשות במקרה כזה זה לא להתערב, ולתת לגוף לעשות את העבודה. וכדאי לא לשכוח לשמוח שהוא יכול לעשות אותה.

מחכה לתגובות ולשאלות שלכם בתיבה למטה.

בריאות שלימה,

ורד.

לחסן או לא?

התחלתי ללמוד הומיאופתיה ממש עם תחילתו של ההריון הראשון שלי. עבדתי אז כסוכנת נסיעות במשרד קטן אך איכותי מאד, שנתן שירות בעיקר לבעלי עסקים מהעשירון העליון.

האוכלוסייה הזו לא כל כך נוסעת לנופשונים בתורכיה או יוון. במקום זה הם רוצים שתסדרי להם מקום על טיסה לסן פרנסיסקו במחלקה ראשונה כשהם כבר באוטו בדרך לשדה, או שתוציאי אותם מאיזה חור בסין לפגישה בפראג ומשם ישירות לבואנוס איירס, בלי לבזבז זמן מיותר בשדות תעופה, וכשכל המטוסים מלאים לגמרי.  אין לך אופציה להגיד להם שאין מקום במטוס, או שהשעה כבר 9 בערב, ואת בבית וכל משרדי חברות התעופה סגורים, והימים ימי אמצע שנות ה-90, ועדיין אין לך בבית לא מחשב, לא לפ-טופ ובטח לא אייפון. בקושי טלפון סלולרי מקרטע.

בוא נגיד, ששקט נפשי אין במצב הזה. יותר קרוב לפקעת עצבים שאין לה רגע אחד של מנוחה.

ואני בהיריון. כולם מסביב אמרו לי להירגע, כי להיות עצבנית בהיריון זה לא טוב לתינוק. נו, יופי. לך תגיד את זה ללקוח בסדר גודל של סטף וורטהיימר.

בשנה השנייה ללימודים קיבלתי לזה גם סימוכין אקדמיים. למדתי את התיאוריה האומרת, שאמא ועובר הם אחד. מה שקורה לאמא קורה גם לעובר שלה, ואי אפשר להפריד ביניהם. כשהגעתי לשלב הזה בלימודים, כבר הייתי עם קילומטראז' של פרקטיקה.

התינוקת שלי הייתה מראה מושלמת למצב הרגשי שהייתי בו בהיריון. היא בכתה בלי סוף, לקח לנו שעות להרדים אותה, כשכבר נרדמה, היינו מפסיקים לנשום מפחד שתתעורר למשמע האויר הננשף החוצה מפינו.

כשהייתה בת חודשיים לקחנו אותה לטיפול הומיאופתי. השינוי לא אחר לבוא, ויומיים אחרי שהתחלנו את הטיפול פתאום יכולנו לערסל אותה, להרגיע אותה בחיבוק.

כשהייתה בת שנה, התחלנו לחסן אותה בצורה מדורגת, על פי  כללים שלמדנו מראש.  

אחרי החיסון נגד פוליו, היא בכתה יום שלם כמעט ללא הפסקה. בימים שלאחר מכן הרגשנו שהחיסון ממש זרק אותה אחורה, לימים שלפני הטיפול ההומיאופתי.

הייתי אובדת עצות. מצד אחד, הרופא בקופת חולים מפעיל עליי לחץ לא נורמלי, שואל אותי אם אני רוצה שלילדה שלי יהיה פוליו (כאילו, דא?), ומצד שני, אני רואה את הילדה שלי, ומבינה שמשהו לא טוב קורה. וגם קצת ידע כבר היה שם, על הסיכון שיש בחיסונים, ועל כך שילדים שיש להם את הרגישות עלולים לפתח תופעות קשות אפילו עד כדי אוטיזם. מה עושים?

יצרתי קשר עם רופא הומיאופת ואמרתי לו : "שלום ד"ר .... כך וכך המצב של הילדה שלי....אני פונה אליך ולא אל המורים שלי, כי את התשובה שלהם אני יודעת מראש. אני רוצה לשמוע ממך, כיוון שאתה מחזיק בשני הכובעים- מה לעשות?"

והוא, ענה לי חד משמעית- "לא לתת לילדה את המנה השנייה".

הילדות שנולדו בהמשך כבר לא חוסנו בכלל, כי מאז כבר צברתי ידע נוסף בנושא, ראיתי ושמעתי על כל כך הרבה מקרים, עד שבשבילי הפחד מהחיסון היה גדול יותר מהפחד לא לחסן.

הדילמה אם לחסן או לא עלתה אצלנו בבית כל פעם מחדש. הדרך שלנו הייתה

 לחקור וללמוד על כל אחת 

מהמחלות- איך נדבקים, מה אפשרויות הטיפול.

מנגד, היינו לומדים על כל חיסון וחיסון האם יש בו סכנה ומהי.  

ככה קיבלנו החלטות. לא על פי מה שעושה הרוב ואפילו לא בגלל שככה הרופא אמר. העדפנו לקבל החלטה מושכלת, מתוך למידה וחקר של הנושא.

אתם מוזמנים להגיב ולכתוב איך זה אצלכם בתיבת התגובות למטה.

בריאות שלימה,

ורד.

איך אתם רואים את התפקיד שלכם כהורים?

לפני 11 שנים הפכתי לאמא. זה היה השינוי הכי משמעותי שהתרחש בחיי. לא רק ברמה הפרקטית- של ניהול חיים כשפתאום מישהו אחר מקבל קדימות בסולם העדיפויות. אלא בעקר ברמה המחשבתית, ההתפתחותית שלי כאדם. זה בא לי במקביל וביחד עם לימודי ההומיאופתיה, והחיבור של שני הדברים האלה לקח אותי מתוך עולם אחד, והעביר אותי אל עולם חדש לגמרי, שבו נפרשו בפניי דברים חדשים, מחשבות חדשות, תפישות שהיו חדשות לי ועמוקות כל כך, כאלה שכמותן לא הכרתי קודם.

לפני שהפכתי לאם, בכלל לא היו לי מחשבות על איזו מין אמא אני אהיה. לא חשבתי על התפקיד הזה, ההורי. 

הבנתי, כמו כולם, שלהיות הורה זה אחד מהדברים החשובים ביותר בחיים והייתה לי תחושת אחריות מאד גדולה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

הייתי כמו כל ההורים, שאוהבים את הילדים שלהם, ומוכנים להשקיע בהם מזמנם, ממרצם ומכספם.  
תפקיד ההורה, מעבר ללתת חום ואהבה, לא היה לא מוגדר ולא כתוב בשום מקום.

העניין הוא,  שתפקיד ההורה הוא תפקיד לא פחות מהותי מתפקיד ראש ממשלה. הרי כל אמא, היא ראש הממשלה של הבית שלה והאחריות שלנו כלפי בני המשפחה שלנו היא לא פחותה בכלום מהאחריות של ראש הממשלה או בכירים אחרים כלפינו, העם. 
אתם יכולים לדמיין מצב שבו ראש הממשלה  נכנס לתפקיד בלי שתהיה לו הגדרה ברורה של מה שנדרש ממנו?

להקים משפחה זה ליצור מערכת לכל דבר. כמו כל מערכת אחרת. בהתחלה, לפני הזוגיות, היינו  פרטים נפרדים. הפכנו לשניים שמאוחדים סביב עניין מסויים, ויחד יצרנו מערכת. למדנו והבנו, שכדי שהמערכת הזו תוכל לפעול בצורה תקינה, אנחנו צריכים להסתכל עליה כעל מערכת. לסגל ראייה מערכתית.

                                                                                                                    לפתח חשיבה מערכתית ובתוך זה לאפשר לכל אחד מבני המשפחה להתפתח וללכת בדרכו.

כמו בכל מערכת זה יש את זה שמוביל אותה.  שיודע לאן הולכים ולאן רוצים להגיע. עם הזמן התברר לי  שלהוביל את המערכת הזו זה ממש לא עניין של מה בכך. כי אחרי בחירת המטרה צריך גם לבנות את הדרך להשגתה. כשאנחנו לוקחים על עצמנו תפקיד מסויים, ובוחרים מטרה מסויימת, איש לא ישיג אותה עבורינו. יש צורך לעבוד, לפעמים אפילו לעבוד קשה מאד, כדי ליישם את הבחירה הזו הלכה למעשה. אחרת, כל הרעיונות שלנו יישארו בגדר פנטזיה.

הבנתי, שהתפקיד המרכזי  שלי כאמא הוא לדאוג שהילדות שלי יתפתחו. לא בדרך שלי, או בדרך של אמא שלי, אלא בדרכן שלהן, הייחודית להן. הילדות האלה יגדלו, ובבוא העת ייצאו לדרכן העצמאית. לכן, אני צריכה לחזק את החוזקות שלהן, את הקו הפרטי של כול אחת מהן,  שמעיד על משהו נסתר, שאולי עכשיו, כשהוא קטן- הוא עדיין נסתר מעינינו, אבל בבוא היום ייחשף ויתגלה במלוא עוצמתו, אם רק נאפשר להן את זה- אבא שלהן ואני.

המשך יבוא, ובינתיים, אשמח לתגובות, ממש כאן, בתיבת התגובות למטה.